פעמוני זהב חלק א כח

נתנו ביד הפשרנים אורחא דמילתא נקט דלא יוצדק ליתן כל אחד ביד חבירו אלא נותנים ביד השליש כדי לגבות ממנו אם יתחייב ועדיין לא ידעו מי החייב ומי הזכאי ולכך נוטלים בידם משניהם אכן אחר הפשרה שידענו מי הוא החייב ומי הזכאי למה צריך ליתן ביד הפשרנים ואורחא דמילתא ליתן אדם המשכון למי שהוא חייב לו עד שיפרע לו וא"כ איכא למימר בזה מפרש הרב הנז' דברי מהר"ש הלוי ועל זה יוצדק לו להביא ראייתו דמר"ן ס"ל הכי מההיא דס' ר"ז אכן לפי פירושינו זה א"כ נפקא מינה לדינא לפי דיעה זו דאם אחר הפשרה נתן הנתבע המשכון ביד הפשרנים עצמם לא מהני אליבא דמר"ן כמו דלא מהני ההיא דערבון אם נתנו ביד אחר אלא אם נתנו בידו הוא דמהני וכמו שכתבנו לעיל דהכי ס"ל למר"ן כמוכח מדברי מר"ן עצמו והש"ך וזה לע"ד קשה בעיני דדברי הר"ש הלוי פשטם אינו מורה כן אלא משמע דאנתינה ביד הפשרנים קאי הרב מהר"ש הלוי דאם היתה אחר הפשרה מהני לכך נלע"ד דדברי הר"ש הלוי פשיטא דקאי אאם נתן ביד הפשרנים עצמם וכגון שלא רצה אחר הפשרה להניח המשכון בידו מחשש שמא יכפרנו ולכך הניחו ביד השליש ועכ"ז קנה זה ואינו יכול לחזור דמסתמא ודאי מדהוציא המשכון מידו גמר והקנה לחבירו ושעבד נפשו לקיים הפשרה וגם מר"ן עצמו אמינא בפה מלא שיודה בחלוק זה ולמה יגרע והגם דבדינא דערבון כתב הואיל והוא תחת ידו וכמש"ל דאם הוא ביד אחרים לא מהני שאני התם דהואיל ויש אסמכתא בדבר אם יחזור ואם לא יחזור לכך בעינן שיהי' תחת ידו דאזי אין שם אסמכתא לגבי הלוקח הואיל ואדעתא דלא מהדר המעות לידו נתן בידו כמש"ל אבל ביד אחרים האסמכתא לגבי תרווייהו הלוקח והמוכר עדיין קיימת אבל כאן מה אסמכתא יש בדבר הזה אחר שנתפשרו ונתן ביד הפשרנים המשכון הוה ליה כנותן ביד השליח לתת לחבירו מתנה דהואיל ואמר לו זכה לפלוני או שאר הלשונות מועיל גם כאן בנתינתו מהני אפילו בלי תנאי שיאמר איזה לשון של זכייה מהני הואיל וזכוי זה בא על ידי תביעה שתבעו חבירו לא הוי אלא כנותן משכון על החוב וזה פשוט לע"ד וק"ל

ש"ע סי"ט שם. אלא א"כ אמרו דלא כאס' כתב הש"ך סקכ"ו וז"ל עיין ס' ס"א ס"ה ובס' ר"ז סי"ח וצ"ע עכ"ל וכן ראיתי להרב דמש"א שכתב גם הוא כלשון הזה של הש"ך ואני הדל לא ירדתי לעומק דבריהם דלפי הפשט נראה דרמזו בדבריהם אלו דדברי מר"ן אלו דסי"ב סתר לסי' ס"ה ולס' ר"ז דהתם כתב מור"ם ומר"ן דאפילו כתב דלא כאס' אין לשון זה מוציאו מידי אסמכתא הואיל ואנן חזינן דיש אסמכתא בדבר וא"כ גם כאן דיש אסמכתא במה שנותן משכון וכמ"ש בפירוש הרשב"א בעל סברא זו ומשום הכי לא מהני נתינת המשכון בשתיקה א"כ מאי אהנו במאי דאמרו ליה דלא כאס' ולע"ד לא ירדתי לסוף דעתם דהא כל פותח ספר ידע דיש חלוק גדול ביניהם דשאני התם דלא התפשם מידי אלא כתב עליו שטר והתנה כך אבל בנדו"ז דנתן המשכון ביד הפשרנים לא נשאר שום אסמכתא הואיל ויצא המשכון מידו לידם וגם הוסיף מלת דלא כאס' ודאי גמר והקנה וזה לך האות דהא מילתא כדנא לא מהנייא אם נתן שט"ח ביד הפשרנים ואמר דלא כאס' והטעם הוא דהשטר עדיין מחוסר קנין דאין השטר נקנה אלא בכתיבה ומסירה א"כ חזר דינו כההיא דס' ס"ה וס' ר"ז לא כן במשכון דנקנה במשיכה אלא משום האס' הא אהני במאי שאמר דלא כאס' ודו"ק שוב עיינתי וראיתי מ"ש מר"ן בס' ר"ז סי"ז דמשם באירה דמשכון לא מהני במקום האס'. דמנה א"כ. משכון א"כ. וקושיית הרש"ך עומדת אלא דראיתי להרב גוא"ל שם בסר"ז דהרב"י שם מחלק בין האי אסמכתא דלא הויא אסמכתא כו"ך כמו התם דסר"ז יעו"ש: סימן י"ג

במור"ם ס"ג. וכל מה שכותבים אינם יכולים לחזור בהם היינו אפילו מפטור לפטור דכ' בס' פ' דיכול לחזור מטענה זו לטענה אחרת על זה כתב דעל ידי כתב אינו יכול לחזור אבל מחיוב לפטור ודאי אינם יכולים לחזור כדכתב בס"פ ע"ש ודו"ק

ש"ע ס"ג. אין כופין וכו' אלא שומעין טענותיהם מפיהם וכו' עיין להרדב"ז סימן של"א שהוכיח במישור דהלועזים יכולים לטעון על ידי מתורגמן ולא מיבעייא לשטת הפוסקים דמוקמי ההוא עובדא דרבא דאתו לקמיה הנהו לועזים ומוקים להו בעדים איירי פשיטא דבבעלי דינים יכולים לטעון על ידי מתורגמן וכדמחלק שם מילתא בטעמא אלא אפילו לסברת הפוסקים דמוקמי ההוא עובדא בבעלי דינים עכ"ף ס"ל דמדאורייתא בבעלי דינים יכול לטעון אפילו ע"י תורגמן אך רבנן הם שאמרו צריך לשמוע מבעלי דינים עצמם ודוקא במקום שאפשר אמרו אבל במקום דלא אפשר כגון הלועזים שבאו לדין ואין דיינים שיבינו דבריהם בזה לא גזרו רבנן ויכולים לשמוע ע"י מתורגמן יעו"ש ולענין עדים עצמם במקום דלא אפשר עיין שם מה שכתב וע"ש מה שכתב דבמקום דלא אפשר אפי' ע"י תורגמן אלא ע"י רמיזות יכולים לדון דיני ממונות יע"ש

סמ"ע סק"ח. דא"ץ וכו' עיין להרב דמש"א שכתב ז"ל נ"ל המעיין במהרי"ו ולפי הראיה שהביא מגמרא ע"ז דע"ב משמע הטעם כיון שלא אמרו לשון דיינות דאם אמר בין לדין בין לפשרה אפשר דצריך שלשה כיון שהזכירו דין אבל כאן שלא הזכירו דין מסתמא דעתם רק על שנים אלו והסמ"ע קצר בפירושו ע"ך ועיין מדברי הרב פתח"י תשוב"ה בסק"ו דיש סייעתא לזה מדברי מהריק"ש יעו"ש: סימן י"ד

במור"ם ס"א. התובע צריך לילך וכו' עיין במור"ם