פעמוני זהב חלק א כו

בהדייא בס' פרמ"א ח"ב ס"פ ובשאר פוסקים כשתדקדק בהם ע"כ אלא דשנויי דחיקא לא משנינן ומשכוני אנפשאי בהאי למה לי כיון דזכינו לדין זך וישר דאף בדבר שאינו קצוב שייך המחילה לדעת כל הפוסקים שחולקים על הרמב"ם ברם מאי דאמינא ולא מסתפינא הוא דאף למאן דסבר דלא שייך מחילה אלא בדבר קצוב היינו דווקא כשמוחל מעצמו בלא כסף ובלא מחיר אבל כשמקבל המוחל סך מה בשביל מחילתו כנ"ד אפילו הרמב"ם ז"ל יודה ידין שהמחילה שרירא וקיימא ומנא אמינא לה ממ"ש בעל בני שמואל בתשובותיו ס"ל שכתב דאף בעיקר דינו של הרמב"ם במתחייב בדבר שאינו קצוב אם נתן לו מעות כדי שיקבל עליו אותו חיוב אפילו לדעת הרמב"ם קנה דאגב זוזא גמר ומקנה וע"ש שנראה שחילוק זה יש לו שורש וענף בתשובת הרשד"ם זקינו ומצאתי עוד אחר עמל וטורח להרב בעל פנ"י מש"ה גופיה שבס"ב מתשובותיו ס' ס"ל קלסיה להאי חילוקא ועשה לו סמוכות מדברי הש"ס והרמב"ם יעו"ש וכיוצא בזה ראיתי עוד למהר"ש הלוי בח"מ ס"ה יעו"ש המתחייב בדבר שאינו קצוב בשעת הנשואין קנה דבההיא הנאה דקמתחתני אהדדי גמר ומקנה יעו"ש ובמוהרי"ט ח"ב ח"מ סוסק"ן עכל"ה

עוד ראיתי להרב הנז' שהעתיק דברי כנה"ג ז"ל ואחר זמן נדפס שארית כנה"ג מח"מ ומצאתי אליו בס' רמ"א הגהות הב"י אי"ט שכתב בבירור דאם כתוב בשטר המחילה שאם באולי נשאר לו שום טענה ותביעה או תלונה וכו' הכל מחל אליבא דכ"ע אינו יכול לערער אחר מחילתו ע"ש וא"כ מאחר שבנ"ד כתוב בשטר שמחלו כל טעות שאפשר להמצא יצא לנו הלכה רווחת לדעת כל הפוסקים דלא מצו תו לערער אחר מחילתם עכ"ל

ודע דבמקום דהמחילה הוא בטעות ובא המוחל לחזור בו עיין להרב מש"ה במערכת מי"ם אות יו"ד ואו' ט"ו שהביא משם הרשב"א ומהריט"ק סכ"ח והר' כנה"ג והרב כרם שלמה דצריך המוחל להחזיר המעות לנמחל שקבל ממנו בעד הפשרה ואח"כ ירד עמו לדין וק"ל

שם בש"ע סי"ד. הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"ך מצא עדים יכול לחזור בו והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר ואח"ך מצא. ע"ך הנה מסתימת דברי מר"ן אלו וממה שלא הגיה מור"מ כאן כלום משמע שהדברים כפשטן דבנתפשר ואח"ך מצא ראיה יכול לחזור אפילו לא גילה דעתו בשעת הפשרה דבשביל שלא מצא עדים או שטר הוא שמתפשר ולכאורה נראה דזה סותר למ"ש מר"ן בס' כ"ה ס"ה וז"ל דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"ך ידע שאינו בן שבועה אפע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר ע"ך. וסיים מור"ם על זה וז"ל וכן כל כיוצא בזה ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה עכ"ל א"ך הרי מוכח מדברי מר"ן ומור"ם שם בסכ"ה דבעינן שיגלה דעתו בשעת הפשרה וזה סותר לסעיפם אלו דסי"ב שהם סעיף יו"ד וסט"ו דמדסתם מר"ן ומור"ם לא הגיה כלום משמע דלא בעינן

אלא חזה הוית להרב יוא"ל ז"ל בתוש"י ח"ב ס"י וסק"א שעמד על זה וחלק ביניהם דהיכא דיש אומדנא דמוכח לא בעינן גלוי דעתא והיכא דליכא אומדנא דמוכח בעינן גלוי דעתא והילך קצת מלשונו שבסימן ק"א וז"ל הלכה רווחת שכל קנין ופשרה וחיוב ומחילה בטעות חוזר כמ"ש בחומ"ש סי"ב וסימן כ"ה ובכמה דוכתי אלא בענין הטעות אם הוא נאמן לומר שטעה בהם ומשום הכי נתפשר יש בזה חלוקי דינים שבס' כ"ה כתב מור"מ דבעינן שיגלה דעתו שעושה הפשרה בשביל השבועה שחייבו החכם ונמצא שאינו חייב הלאו הכי לא אמרינן מסתמא בשביל הטעות נתפשר אפע"ג דידעינן שהטעהו החכם יעו"ש ובסי"ב בהכופר בפקדון משמע דלא בעינן שיפרש ויגלה דעתו ועל כרחך לחלק ביניהם דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שלא נתפשר אלא מפני הטעות לא בעינן גלוי דעתא כההיא דכופר בפקדון וכו' דסי"ב אבל בההיא דמור"ם דס' כ"ה ליכא אומדנא דמוכח שלא עשה הפשרה אלא בשביל החוב של שבועה שחייבו החכם שאף אם לא היה מחייבו החכם שבועה כיון שהם מכחישים זא"ז ואינו יכול לברר דרך העולם להתפשר בשביל הכפירה שאינה יכולה להתברר להשקיט ריב ומדון ועשוי אדם להתפשר לזה הצריך מור"ם שיגלה דעתו וכן מבואר חלוק זה בדברי בעל העיטור שהביא הרב"י שם ז"ל דבתר קנין ופשרה לא מצי טעין חד על חבריה משום קנין בטעות אבל פשרה שעושים מפני שאין לו ראיה או שטר ואח"ך מצא ראיה ודאי קנין בטעות הוא וחוזר עכ"ל והוא מובן מאליו דמחליק בין היכא דלא מוכח שעשה הפשרה בשביל הטעות דלא מצי טעין קנין בטעות אבל היכא דמוכח בודאי הטעות ושלא נתפשר אלא מפני הטעות דהאי ודאי קנין בטעות וחוזר עכ"ל יעו"ש באורך ורוחב בס"י ובסק"א שהאריך למעניתו ומסקנתו דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח לא בעינן ג"ד ודו"ק ועיין בספר זר"ע יעק"ב סימן כ"ג מדין מחילה בטעות יע"ש ודו"ק

ראיתי להרב מוהרא"ק זלה"ה בספרו בר"א שכתב וז"ל כתב כנה"ג בהל' דיינים סי"ב וז"ל הא דפשרה בטעות חוזר דוקא למה שטעו אבל לא למה שלא טעו כגון שחייבוהו בסך כ"ך בחושבם שהוא יכול לגבות כך ואח"ך נמצא שלא היה יכול לגבות כך. הפשרה קיימת לסך שיכול לגבות ובטילה לסך שלא יכול לגבות עכ"ל כנה"ג אות ר"ז וכתב החכם מוהרמ"א זלה"ה נלע"ד פירושו כגון שהרויח לו זמן בסך שנתחייב לו ונמצא שאינו חייב אותו סך עכ"פ ההרווחה קיימת באותו סך שנמצא חייב לו עכ"ד ולענ"ד נראה דלא לזה כיון הכנה"ג דאם כך הוא. מה חדש וכו' וכו' ומהתימא מעוצם חכמת הרב שהניח הדרך פשוטה והוא דכוונת כנה"ג הוא דהתובע היה תובע דרך משל מנה והיתה נראית תביעתו תביעה לפי הדין ובשביל כך הוכרחו לפשר בחמשים שהוא המחצית כדין הפשרה ושוב ראינו דאין תביעתו קיימת כי אם בחמשים והסברא נותנת דכפל כל החוב שנתחייב וחזר הדין לזה בא לאשמועינן הרב כנה"ג דעדיין הפשרה קיימת לגבי החמשים וחייב ליתן חמשה ועשרים לערך הפשרה זהו לדעתי ברור עכ"ל הרב ה' והרואה יראה לכאורה דיש תימא על פירושו של מוהרא"ק דכתב בסוף דבריו שכתב וז"ל ושוב ראינו דתביעתו אינה קיימת כי אם בחמשים וכו' לכאורה קשה היאך שוב ראינו דתביעתו