פעמוני זהב חלק א כד

וכמ"ש הפר"ח גופיה שם עכ"ל הרב י"ד מלאכ"י וחתם עמו הרה"ג כמוהר"י עייאש זלה"ה ולדידי תמיהא לי איך נעלם מעיני המאורות הגדולים תשובת הרשב"א הנז' שמכרזת ואומרת בזה"ל שאפי' כותב לו הריני מוחל לך בדלא שגוי ובדלא אניס כדרך שנהגו לכתוב בטופס השטרות אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצוני בלי שום אונס יודיע אני שיש לי בידך יותר וכדתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה וכו' מדברי רשב"א אלו מוכח ברור דאפילו כתב לו עכ"ז יכול לטעון מחילה בטעות הפך דברי הפר"ח ולא ידעתי היאך הרבנים הנז' לא נתעוררו על הפר"ח מדברי הרשב"א הנז' ולדידי חזי לי אלו ראו תשובת הרשב"א הנז' הוו הדרי ביהו כמו דמיחזי מדבריהם כי דבר זה נפלא לחדוש בעיניהם והראיה כי הראשונים לא הזכירו חלוק זה כלל אך הואיל ולא מצאו סתירה מפורשת בדברי הפוסקים על כן כתבו כדאים הם התוספ' לסמוך עליהם אכן אנן בדידן שעינינו לו ראו לתשובת הרשב"א הנז' שכתב בפשיטות דאפי' בכתיבה יכול לחזור ומצינו להרב הקדוש מר"ן מלכא הביא אותה בביתו הנאמן ולא הביא עליה שום חולק בודאי לא הביאה אלא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואנן דקי"ל כדעת מר"ן בביתו הנאמן הכי נקטינן ועדיין צ"ל ודו"ק

ובדרך אגב ראיתי להעיר על מה שראיתי לתשובת הרשב"א הנז' ממנה מוכח שצריך המוחל שיאמר לו יודע אני שיש לי בידך יותר ואני מוחלו לך כמו האו' חפץ זה יודע אני שאינו שוה אלא כו"ך וכו' מזה מוכח דכל שלא פירש לו בכמה מוחל לא הויא מחילה ובאמת על זה קשה בעיני על כמה שטרי מחילות שכתוב בהן מחילה סתמית על כל מין תביעה שבעולם וכו' וסוגיין דעלמא הכי כתבי ולית מאן דאשגח בזה כלל ומה נענה בתשובת הרשב"א הנז' ומה גם דמר"ן דקי"ל כוותיה הביאה בביתו הנאמן בלי שום חולק בודאי להלכה הביאה ומה גם הרי הרשב"א מדמה דין זה דמוחל לחבירו שצריך לפרש לו בכמה מחל לו מידי דהוה המוכר חפץ לחבירו ואומר לו חפץ זה יודע אני שאינו שוה אלא כו"ך וכו' הרי דהרשב"א ס"ל דדמיין נינהו וא"ך הרי מצאנו למר"ן בש"ע סרכ"ז סכ"א פסק כן בפשיטות האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול אבל במפרש אין לו אונאה כיצד מוכר שאמר וכו' וכו' א"ך הרי הש"ע פסק דכל שלא פירש בכמה מחל לו לא הויא מחילה כל זה עמד לנגדי לכאורה לתמוה על מה שנהוג עלמא לכתוב שטרי מחילות סתם ואינם מפרשים כמה מחל ולא נחה דעתי עד שראיתי לדברי הסמ"ע בס' רכ"ז סקט"ל שכתב ז"ל ועפ"ר כאן ובס' רל"ב שכתבתי דאף למאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אף דבר שאינו קצוב מודה במחילה כזו שצריך לפרשו דאל"כ יכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כו"ך שאמחול עכ"ל ועיין שם ג"ך בסמ"ע סרל"ב סקט"ז יע"ש ובזה נחה דעתי בדברי הסמ"ע אלו דמסקנת דבריו הם דהמתחייב לחבירו בדבר שאין לו קצבה והמוחל לחבירו דבר שאין לו קצבה שוים הם וא"ך הואיל ומצינו להש"ע בה"ס פסק כדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דהמחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה נשתעבד יעו"ש בה"ס ובס' קל"א ס"ב ובסי' ר"ז יעו"ש א"כ דין הוא דהמוחל ג"כ דבר שאין לו קצבה הויא מחילתו מחילה וא"כ הואיל ומר"ן גילה דעתו בשעבוד שהאדם משתעבד בדבר שאין לו קצבה הוא הדין יכול למחול דבר שאין לו קצבה ושאני ההיא דאונאה דצריך לפרש בכמא אנאו ומה מום בו. החילוק הוא כמ"ש הסמ"ע כנז"ל בס' רכ"ז ורל"ב יעו"ש

והגם דהרב"ח מצינו לו בס' רל"ב שחלק על הסמ"ע וס"ל להרב"ח דלא כטעמו של הרב המגיד בדברי הרמב"ם דהרב המגיד יהיב טעמא לדברי הרמב"ם דפסק הש"ע שצריך לפרש המו"ם שיש בממכרו משום דהרמב"ם יליף ליה מקו"ח מאונאה יעו"ש ועל זה חלק הרב"ח וכתב דלא כן הוא אלא טעמו דהרמב"ם דס"ל שצריך לפרש המום שיש בממכרו משום דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל דכי היכא דאין אדם יכול להקנות מדעתו דבר שאין לו קצבה כך אינו יכול למחול דבר שאין לו קצבה וכו' יע"ש וא"כ לפי דברי הב"ח הרי ס"ל דהרמב"ם טעמו הוא משום דאין אדם מקנה ואין אדם מוחל דבר שאין לו קצבה וא"כ מחזי לדעתו דמחילה בדבר שאין לו קצבה לא מהנייא לדעת הש"ע דפסק כהרמב"ם שצריך לפרש המום אלא דגם לדעת הרב"ח נראה פשוט לדעתו דמר"ן ס"ל דמחילה בדבר שאין לו קצבה שהרי מצינו לו להרב"ח בסו"ס ר"ז שהקשה היאך יוצדק מה שפסק הש"ע בס' רל"ב כדעת הרמב"ם דצריך לפרש המום שיש בממכרו וזה סותר למה שפסק כבר בס"ס וקל"א ור"ז סכ"א דאם משתעבד בדבר שאין לו קצבה ועל זה תירץ ז"ל ונ"ל ליישב דיש לחלק דבתולה בדעת עצמו בלחוד כגון שחייב עצמו לחבירו כפי רצונו או נעשה לו ערב לחבירו כפי רצונו התם בודאי משתעבד אפילו בדבר שאינו קצוב וכו' אבל במוכר לחבירו על מנת שאי אתה חוזר עלי במום דהמכירה תולה בדעת שניהם המוכר אין דעתו למכור בדמים אלו אלא על מנת שלא יהיה חוזר עמו בשום מום והלוקח אין דעתו לקנות אלא במום כו"ך שראוי למחול עליו אבל לא בשאר מומים הגדולים לפיכך חוזר עד שיפרש המום כמו המפרש האונאה שהמוחל לחבירו צריך שידע הדבר שהוא מוחל לו בו ואם לא פירש מצי אמר לא היתה דעתי למחול לך ע"פ דעתך כמו שאתה רוצה עלא ע"פ דעי ואינני רוצה למחול אלא כו"ך וזה יאמר להפך דעתי היה שתמחול לי ביותר ועל דעת כן מכרתי עכ"ל הרב"ח הרי לך אפילו לדעת הרב"ח דמפרש דהרמב"ם טעמו הוא משום דאזיל לשיטתיה דאין אדם משתעבד בדבר שאין לו קצבה והוא הדין אין אדם יכול למחול ומצינו להש"ע שפסק כאן בס' רל"ב כהרמב"ם עכ"ז כתב הרב"ח דהש"ע הגם דס"ל דלא כהרמב"ם ויכול להשתעבד ולמחול דבר שאין לו קצבה עכ"ז בדין המוכר דבר שיש בו מום פסק הש"ע כוותיה דהרמב"ם שצריך לפרש המום יען הואיל ומחילה זו היא תלויה בדעת שניהם וכדאמרן לכך צריך לפרש לא כן בשאר מחילות יכול אדם למחול דבר שאין לו קצבה

אלא דצריך אני למודעי על מאי דקשה לי על דברי הסמ"ע בס' רכ"ז סקט"ל שכתבנו לעיל דמחלק בין מחילה דעלמא בדבר שאין לו קצבה ובין האומר על מנת שאין לך עלי אונאה שצריך לפרש שיעור