פעמוני זהב חלק א כב

יש תימא על מור"ם מהיכן הוליד דין זה דגם אם עדיין השטר ביד המלוה הויא מחילה הרי שם לא נזכר אלא המשכון אלא דראיתי להרב בנ"י חי"י בסימן זה שכתב משם הרב פנ"י מש"ה ז"ל שכתב משם הרב ברודו זלה"ה שנראה לו שהר"ם שהביא המרדכ"י בפ"ק דסנהדרין חולק על סברת רבינו ישעיה שהביא הטו"ר דאם עדיין השטר ביד המלוה לא מהני מחילה שהרי כתב מהר"ם דאם הי' בידו משכון הויא מחילתו מחילה דמחילה א"צ קנין וכו' ואין סברא שיהיה כח השטר גדול מכח המשכון שהרי בע"ח קונה משכון ע"כ והוא מה שהביא הרב בנ"י חי"י משם הרב פנ"י מש"ה וא"כ מדברי הרב ה' ס"ל דהמרדכ"י חולק על רבינו ישעיה וס"ל דשטר ומשכון שוים הם ובודאי דבשטה זאת אזיל מור"ם בס' רמ"א דהשוה אותם יחד

אכן הרב בנ"י חי"י ז"ל הקשה על פסק רמ"א וכתב דאיכא למימר אפילו המרדכ"י פסק במשכון נימא דדוקא במשכון הוא דאפי' עדיין ביד המלוה הויא מחילה הואיל ולפעמים אדם מפקיד מטלטליו ביד חבירו לכך גם כאן נימא דגם אם היו בידו בתורת משכון ומחל לו והניחם בידו איכא למימר נשארו בתורת פקדון מה שאין כן בשטר כי אין דרך כלל להניח השטר וגם המלוה אסור להשהותו משום ואל תשכן וכו' ולהכי אמרינן דאם עדיין ביד המלוה לא הויא מחילה וכו' יעו"ש שהניח קושייא זאת בצ"ע א"כ מדברי הרב ה' נלע"ד דמשכון מיגרע גרע מן השטר ואיכא למימר דאפילו מאן דס"ל דבעדיין השטר ביד המלוה שהוא רבינו ישעיה דאית ליה לא מהני מחילה עכ"ז איכא למימר דמודה כסברת המרדכ"י שמדבר במשכון וא"כ יכולים אנו לומר דגם הסמ"ע אפילו פסק בדעת מר"ן כאן כרבינו ישעיה יודה וכל זה לא כתבתי אלא לרוחא דמילתא דכבר הוכחתי לעיל דלכו"ע ס"ל דלא כסמ"ע דיחידאה הוא ולא מצי למימר קי"ל ודו"ק

עיין להרב מש"ה אפילו בשטר משכונה מהני מחילה יעיין שם ועיין להרב בנ"י חי"י שכתב דכל זה הוא באומר לחבירו מחול לך או שאר לשון המועיל במחילה יעו"ש אבל אם אמור יאמר אם תתן לי דבר פלוני אמחול לך הוי כתנאי ובעינן קנין הלאו הכי יכול לחזור יעו"ש ועיין במש' הרועים אות מ"ם סכ"ד וק"ל ועיין בדברי תוי"ט בסנהדרין פ"ג משנה ב' ד"ה דור לי בחיי ראש"ך וכו' יע"ש ג"ך ודו"ק

ש"ע ס"ב. מצוה לומר וכו' אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה וכו' מכאן יש לדקדק דמר"ן לא ס"ל כדעת הש"ג. שהביא בש"ך סק"ו דאפי' הדיין עצמו יכול לעשות פשרה אחר ג"ד על ידי פיוס דלדעת מר"ן לא ס"ל הכי דהא לא התיר אלא לאחר שאינו דיין ובודאי אחר שאינו דיין אין בידו לעשות פשרה על ידי כפייה כי אם על ידי פיוס וא"ך לדעת הש"ג הרי כל שהוא על ידי פיוס אפי' לדיין שרי אלא ודאי לא הותר לדיין בשום ענין ועיין להרב בעל משכנות הרועים מערכת פ' אות פ"ד שדקדק כן שוב ראיתי להרב פת"ש מ"ש יעו"ע

במקום שלא היה יכול הדיין לעשות פשרה ועבר ועשאה ראיתי להרב ה' אות ה' שהביא משם מהריק"ש ז"ל סמ"ד דהוי כטועה בדבר משנה וחוזר יעו"ש וכתבה הרב הגוא"ל נמי משם מהרש"ך כן יעו"ש

וראיתי להגוא"ל ז"ל שכתב משם מהרש"ך אם אמרו הדיינים שאפע"פ שהדין עם שמעון ראוי לעשות וכו' אין לך גמר דין גדול מזה ודו"ק

ש"ע ס"ג. מותר לב"ד לוותר וכו' עיין מ"ש כאן הרב פת"ש ועיין להגוא"ל שכתב וז"ל לא שנא תובעים ל"ש נתבעים כנה"ג ועיין רשד"ם סש"ל ומהר"י בן לב ח"א ס' צ"ב מהר"ם פדאוו"א פ"ז יעו"ש ועיין להרב מש"ה מערכת יו"ד אות כ"ד כיצד תהיה הפשרה אם יהיה שטר של היתומים יעו"ש

ש"ע ס"ט. שנים שקבלו פשרה וכו' הנה מסעיף זה היה נראה לי לדון כמו שבא לפני דשותפין שעשו שותפות על עשר שנים וכתבו בתורת חיוב שכל מי שיבא לחזור מהשותפ' יהי' חייב לחבירו בסך אלף דורוס ובאמצע הזמן רצה אחד מהם לחזור ולשלם האלף דורוס. ואמרתי לדון מכאן שהואיל והתחילו השותפ' נשתעבדו זל"ז וזל"ז ואפילו לבעי לשלם הקנס אין יכול לחזור כמ"ש כאן הש"ע דאחר דפשרה בקנין הפיסו זכה מי שזכה ואין יכול שום אחד לחזור אפילו ירצה לשלם קנס. אלא דראיתי בס' זכות אבות סז"ך ששם הביא פסק אחד של הרב הגדול מוהריב"ע זלה"ה שפסק באחד שנתן מתנה גמורה כל החלק העולה לו בירושת אביו נתן אותו לאחיו והרב הנז' פסק שהמתנה בטילה מטעם שהנותן מתנה מחמת כעסו ורגזנותו הלך ונתן המתנה הנז' וכתב בשטר שאם יחזור בו יתן כו"ך קנס לעניים והרב בעל ז"א ז"ל כתב דהרב הנז' האריך בדבר חן לבטל המתנה והוסיף עוד הרב ז"א ז"ל מדידיה וכתב ז"ל ולי ההדיוט יראה להחזק דברי חכם חן כי המתנה בטילה דאף שפסק הרב מוהרק"א בשולחנו הטהור סי"ב ס"ט שנים שקבלו פשרנים בקנין וקנס חמשים ואחר הפשרה אמר אחד אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה אין בדבריו כלום עכ"ל יראה דאין לדמות זה לדין המתנה שהרי אומדין דעת הנותן ואם גילה דעתו במקצת כי אינו נותן ברצונו דפשוט דאין במתנתו כלום כדאיתא בס' ער"ב ורע"ו יע"ש והכא בנדו"ד שהנותן נתן מתנה ואמר אם אחזור בו אתן קנס כו"ך מי הכריחו ומי אנסו ליתן שהוצרך לומר אם אחזור בו וכו' דהתינח שנים שעשו פשרה דכל אחד תובע את חבירו ומחמת תביעה והכרח עשו פשרה וחזקו הדבר לומר אם אחזור בי וכו' אבל במתנה שרוצה אדם ליתן ואין אונס ואין תובע היכי קאמר אם אחזור בי וכו' מאחר שרצונו ליתן מה' תיתי שיחזור א"ך מסתמא הקנין היה על הקנס כי עדיין לא סמכא דעתיה ולא גמר בלבו שיתן ולכך ע"מ שאם באולי ימלך לחזור ישלם קנס והוי כקנין שעושים בשדוכין שהוא על הקנס הכי מסתברא לע"ד ואף שכתב בשטר המתנה וז"ל וליפות כח המתנה בל תמוט אסר איסר על נפשו הנותן שאם יחזור בו דמשמע דתנאי זה ליפוי כח בעלמא כבר העיד הסופר בעדים שלא כתב כן אלא לשופרא דשטרי ולראיה חתמתו כיהודא נטוד הצעיר משבי"ר ע"ך. הפסק אשר בו. כתוב בס' זכות אבות וא"ך מפסק זה נלע"ד גם כן לשותפים דידן דגם הם ממש כדין המתנה וכדין הקנס