פעמוני זהב חלק א יח

מחלוקתם בדיני התורה אך לא היתה כוונתו לש"ש אלא בשביל שררה אך היא בנויה על צד סברות התורה ואי היתה לש"ש היתה ראויה להתקיים כמחלוקת שמאי וא"ך בזה יבוא על נכון דקורת לא מיקרי בעל מחלוקת דלא מיקרי בעל מחלוקת אלא מי שהוא גברא פלגאה במילי דעלמא כגון אדוניה שהיה בעל מחלוקת על המלוכה ותו לא מידי ובזה נתיישבו כל הדקדוקים על נכון ודו"ק

מור"ם שם כל דיין שאין לו מי שישמשינו אסור לו לקבל להיות דיין ע"כ עיין להרב מש"ה מערכת ד' אות דיינים ששם נתווכח עם מי שגדול ומורה צדק שקנה מדעם מן השוק והוליכו בידו לביתו ומסקנתו היתה דאסור יע"ש: סימן ט

סמ"ע סק"ג צריך להחזירו כשיתבענו אבל בלא תביעה אין צריך להחזיר כיון דלא קבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות את הזכאי ולא דמי לרבית דכתיב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזירו לו כדי להחיותו עכ"ל וראיתי להטו"ז דפליג עלייהו וכתב עליו דאשתמטתיה להסמ"ע דברי רש"י וכו' וסיים עוד וכתב ומעשה באחד שאין לו ממון רק מה שלקחו ממנו ברבית קצוצה ועדיין לא החזירוהו לו ובא המלוה לקחת אותו רבית מיד אותו האיש מדר"ן ונ"ל דא"ץ ליתן כיון שאין כאן תביעה מן הלוה שיחזירם אין כאן מעות כלל שהרי בעינן תביעה יעו"ש ולכאורה יש תמיהא הואיל וזה משועבד ללוה אם יתבענו א"ך אפילו ימחול ולא ירצה לתבוע זה הלוה אין מחילתו מחילה הואיל וזה הלוה משועבד למלוה דידיה אין מחילתו מחילה דהוי מזיק לחבירו ומוציאין מזה ונותנין לזה מדר"ן וכמ"ש מר"ן סי' פ"ז ס"ה וז"ל אין שמעון יכול למחול ללוי ולא להרויח לו זמן שהרי פקע השיעבוד שיש לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן וכו' יעו"ש ועל זה אמרתי בעוניי דיש לתרץ על זה דהתם שאמרו אין שמעון יכול למחול היינו אחר שנגלה השט"ח בב"ד ונתחייב לוי לראובן מדר"ן אזי אין כח ביד שמעון למחול אבל בכאן איירי שנתן לו הרבית ולא תבעו אח"ך ואח"ז בא המלוה שלו לתבוע הרבית בזה הוא דכתב הטו"ז דאינו יכול המלוה הזה לתבוע דהואיל ומעיקרא נתנו לו ולא תבעו ממנו מאן לימא לן דלא מחל בו הנותן איכא למימר דמחול הוא לו ואזי הויא מחילה קודם שנודע ההלואה של זה המלוה ובזה הויא מחילה והגם דהש"ך שם בספ"ו סקי"א וי"ב מוכח ממנו דאם היה חיוב של ראובן לשמעון קודם המחילה שמחל שמעון ללוי לא הויא מחילה של שמעון מחילה אפי' קודם שיוודע שטרו של ראובן בב"ד זו אינה קושייא דהטו"ז אזיל לפי סברתו דאיהו ס"ל דאם היתה המחילה קודם שיודע השטר בב"ד הויא מחילה יעו"ש בטו"ז סי' פ"ו יעו"ש

אחר החיפוש ראיתי להרב גוא"ץ זלה"ה בחידושיו למציעא דף ס"א שהקשה על הטו"ז כמו שהקשיתי אלא הוא קבע קושייתו עליו ממקום אחר וז"ל ובעיקר דינו שחידש י"ל עליו מדברי הריב"ש סי' תפ"א וכו' והטו"ז עצמו הביא דברי הריב"ש בס' צ"ט א"כ משם מוכח דתביעת הב"ח כתביעת לוה דידיה א"כ בנדון הטו"ז נימא הכי ואולם יש לחלק דנדון הריב"ש עיקרו היה חוב גמור שדינו ליגבות אף בלי תביעה אלא דהמלוה חדש והטיל תנאי דוקא בתביעה ולכך י"ל דב"ח דידיה קם במקומו לתבוע משא"ך ההיא דרבית דעיקרו אין שם חוב עליו דמדעתיה יהיב ליה יעו"ש ובתירוצו ג"ך תתורץ קושייתינו יעו"ש

ועיין להרב מאמר קדישין דדעתו נוטה לדעת הסמ"ע וכתב דהרב שבות יעקב פליג על הטו"ז יעו"ש ועיין להרב משכנות הרועים אות בי"ת ס"מ דאפילו במקום שאין המלוה יכול לתבוע מבע"ח של לוה עכ"פ יכול הוא לתבוע ללוה דידיה למיקם עמיה בדינא ודיינא יעו"ש אחרי מופלג בא לידי ספר פת"ש ושם ראיתי שאסף איש טהור סברת הפוסקים בזה יעו"ש ומשנלע"ד כתבתי קודם ראותי ספר פת"ש ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה ודו"ק

סמ"ע סקי"ד. ואמר לבעל דין וכו' א"ץ ליתן אלא כשיעור וכו' עיין להרב טו"ז שחלק על דין זה וס"ל דאין צריך לתת לו כלל וחיליה מדברי התוס' בפרק הכונס יעו"ש. ולא ידעתי מה יענה בפסק מור"ם דפסק משם הר"ן בס' רס"ד ס"ד וז"ל כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי ע"ש ואולי אפשר לחלק ולומר דהתם איירי בדלא אפשר להעשות על יד אחר בחנם דבטלה ליה טענת מפייסנא ליה וכו' ועיין מ"ש שם ודו"ק

ש"ך סק"ז אסור ושכר פשרה כתב הב"ח דשרי ליטול עכ"ל. ראיתי להרב מאמר קדישין שהביא דברי הש"ך אלו וסיים עליהם וז"ל לכן נראה לי מהאי טעמא נוטלים הדיינים בזמן הזה שכר מבעלי דינים דהא כתב הטו"ר שבזמן הזה אינם יודעים לפסוק הדין ובודאי כשיבואו הבע"ד לפני הדיינים סומכים אף שיפסוק הדיין כעין פשר יקיימו עיין לקמן סי"ב מזה וגבי פשרה מותר ליקח שכר ובזה מתורץ הקושיות של כה"ג ותיו"ט. אח"ז מצאתי בשו"י הטעם הזה ושמחתי עכ"ל ואנא אמינא דלגבי דידן אנן דגרירי בתר הוראות מר"ן אין זה מעלה ארוכה דלפי דברי הרב ה' א"ך כל דיין שיטול שכר לא מיקרי אלא שכר הפשרה ולמה איצטריך לומר דלא הותר אלא דוקא באם הוא ניכר שיש לו בטלה הלאו הכי לא אלא ודאי דגם האידנא כל מי שבא לדון אינו בא אלא בשביל הדין וגם מדברי הב"ח והש"ך משמע הכי דאמר אבל שכר בטלה מותר דכוונתו לומר אפילו במקום שאין בטלתו ניכרת עכ"ז אם יאמר שהוא נוטל בשביל פשרה מותר משמע דוקא שיאמר נוטל בשביל הפשרה הלאו הכי אסור דמסתמא כל מי שבא לדיין אדעתא דדין תורה בא וכן עינינו רואות כמה בני אדם תובעים פסק דין אחר הדין וק"ל

סמ"ע סקי"ח. ורואה זכות לעני וכו' ה"ה כששניהם עניים או עשירים וכתב מור"ש זלה"ה דלרבותא וכו' לע"ד נראה מדקדוק דברי הסמ"ע דלאו רישיה סיפיה דמדקאמר הוא הדין עניים או עשירים לא ישתוק משמע הא אם היו עשיר