פעמוני זהב חלק א יז

הש"ך סקי"ב וז"ל ומיהו אם קבלוהו ע"פ כתב המלך דס"ד אמינא כיון שלא מרשותם קבלוהו אינו יכול לדון קמ"ל וכ"ש אם קבלוהו מרצונם בלא כתב המלך עכ"ל הרי לפניך דדיין יחידי שקבלוהו הקהל עליהם יכול לדון יחידי הואיל ואחשבוהו וקבלוהו כדיין מומחה כר"ן בדורו וא"כ הואיל וקבלוהו אדעתא דהכי לדון פ"י כפייה הדר דינו כמומחה דאלים כוחו וחשיב דיניה דין ויכול לישב לדון ולהורות כפסק סג' ס"ב וס"ג יעו"ש והוא ב"ד גמור ואסור לבזות שלוחו ואפילו הש"ך עצמו יודה בזה דהא שם ס"ג סק"ח לא פליג על הסמ"ע אלא באותם דברים שיש בהם הפסיד ממון אבל לאחשוביה לב"ד לדיין יחידי שקבלוהו עליהם לדון ולהורות מודה וז"ל שם ולפי ענ"ד נראה דליתא דלא השוה הרא"ש יחיד מומחה לשלשה הדיוטות אלא לענין דין ולא לענין הוראה וכו' עכל"ה הרי לפניך דהש"ך מודה דיש חילוק ביחיד שהמחוהו רבים עליהם בין לענין דין בין לענין הודאה ואזיל ומודה בזה

שוב ראיתי שבא הדבר בב"י מפורש בסי"א משם מהרי"ק ופסקו מור"ם בסי"ד ס"ג וז"ל מר"ן י"א ששני ת"ח היושבים בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואפע"פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת ע"ך וסיים מור"ם וז"ל ואם אחד סילק עצמו מן הדין כמאן דליתיה רמי ואם הזמינו השני ולא בא מנדה אותו וכל מקום שאינו צריך לבוא לפניו לדון אין צריך לחוש כלל להזמנתו ע"ך הרי לפניך דדיין אחד שהוא ממונה יכול להזמין ואם לא בא יכול לנדות וא"ך לגבי דייני דבני מערבא דכל אחד יושב ודן לבדו ובעל דין מסרב יכול לנדותו. ודוקא אם אמור יאמר לא אלך אצל פלוני אלא אצל פלוני זהו דינו דמר"ן האמור בסי"ד ס"ג אבל אם אמור יאמר שאינו רוצה לתבוע לדין כלל אזי אפילו יהיו כמה דיינים בעיר מכוחו נודע שעכבתו משום שהוא סרבן ומנדה ליה

גם זה מוכח מדברי רבינו יעב"ץ זלה"ה אשר הבאתי לעיל בס"ג דכתב וז"ל נהגו שהמודה בפני אחד מב"ד כמודה בפני ב"ד של שלשה ואינו יכול לשנות טענתו עכל"ה. וראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה דיהיב טעמא לשבח דאל"ך מה הועילו חכמים בתקנתם הרי כל מי שיצא חייב מב"ד ישנה טענותיו יעו"ש בספרו וי"ן

ואם כן גם אי אמרת דיכול הבע"ד לסרב דלא למיתבע לפני הדיין יחידי ואם יבזה בשליח דידיה לא מידן לידיינוה א"ך מה הועילו ג"ך בתקנתם שהמליכוהו והושיבוהו אלא ודאי משנתמנה וישב הרי הוא כב"ד של שלוש לכל דבר ובפרט לענין זה אפילו הש"ך יודה כמש"ל ודו"ק

מור"ם ס"ה. והשליח ב"ד יכול להגיד לב"ד ואין בזה משום לשון הרע וכו' ראיתי להרב דמש"א דכתב כאן וז"ל וכתב הסמ"ע דזה מוכח ממשה ששלח לדתן ואבירם השליח ב"ד דידיה והם השיבו העיני, האנשים וכו' ואם היה בה לשון הרע איך הגיד השליח התשובה ואם ת"ל דהשליח עשה שלא כדין משה היאך כתב את זה הואיל ויש בו משום להר"ע עכ"ל הסמ"ע ומקשים העולם דאיך מוכח זה הדין הא אמרינן בגמרא מותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת וא"ך מנ"ל דאי מתפקד בע"ד וכו' דילמא אסור לשליח ב"ד להגיד תשובתו משום לשון הרע ואל תקשה קושיית הסמ"ע דמשה היאך הגיד וכו' דשאני דתן ואבירם דבעלי מחלוקת היו וא"כ קשה על מור"ם ועל הסמ"ע ויש לי לתרץ דהנה יש להקשות קושייא עוד דהילפותא היא בגמרא הא דמותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת נלמד מנתן הנביא שאמר לבת שבע שתלך להגיד לה"ר על אדוניה בן חגית איך הוא מתנשא ואמר לה אני אבוא אחריך ומלאתי וכו' ואיך אמר נתן דבר זה אלא ודאי מכאן מוכח שמותר לדבר לה"ר על בעלי מחלוקת וא"ך יקשה קושייא עצומה למה לן למילף מנביאים דבר (זה הו"ל למילף מדתן ואבירם שכתב עליהם משה שאמרו העיני האנשים וכו' וא"ך הו"ל להביא מן התורה דמותר לדבר לה"ר על בעלי מחלוקת אלא דחדא מתרצת חבירתה דמן התורה מדתן ואבירם לא הוה לן למילף דהוה אמינא דשאני התם אצל משה משום דשלוחו הוא שליח ב"ד ולכך הגיד תשובתם של דתן ואבירם למשה ולא משום דמותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת ולכך הוכרח הגמרא לילף מנתן הנביא וא"ך מוכח מן התורה דשליח ב"ד מותר לומר תשובתו של בע"ד אי מתפקר ולית ביה לישנא בישא כן נ"ל וא"ך משה אמת ותורתו אמת הוכחת מור"ם והסמ"ע ז"ל עכ"ל הרב דמש"א ז"ל ואנא בריה קלה אמינא אחר המחילה מכבודו דהן אמת תיובתא קחזינא עכ"פ לא ידעתי למה קבע קושייתו על מור"ם והסמ"ע והוא ש"ס ערוך בפרק אלו מגלחין ומה לו כי יצעק על מור"ם והסמ"ע ולבסוף יתיב הם אמת וכו' גם מה שתרץ על הקושייא אין תירוצו עולה יפה דעדיין הקושייא במקומה עומדת ונימא דמשום לשוה"ר שהיו דתן ואבירם בעלי מחלוקת בשביל זה דיבר השליח ולא משום דמתפקר בשליח וכדהקשו העולם ומה שלא הוכיח מדתן ואבירם שמותר לומר לשוה"ר על בעלי מחלוקת משום דאי מדתן ואבירם הייתי אומר דטעמא דהותר לשליח לדבר עליהם משום דתרתי איתנהו בהם היו בעלי מחלוקת וגם אתפקרו בשליח ב"ד אבל משום חדא איכא למימר לא. או יש לומר משום שהיה התלמוד עצמו מסופק בדתן ואבירם משום מאי הותר לומר עליהם אי משום שהיו בעלי מחלוקת או משום שהתפקרו בשלוחא דבי דינא ולכך הוצרך להביא מנתן הנביא אבל השתא דנתברר לנו דבעלי מחלוקת מותר לומר עליהם לה"ר מאן לימא לן דדתן ואבירם משום דהפקירו בשליח ב"ד נימא משום דהיו בעלי מחלוקת ועדיין הקושייא במקומה עומדת מנ"ל דאי מתפקר בשליח ב"ד דמותר לומר עליו לשה"ר ואין בו משום לישנא בישא

אלא נראה לע"ד לתרץ בהקדים מה שראיתי להרב חיד"א ז"ל בחידושיו לפרקי אבות נדפסו עם ספר שם הגדולים דשם פירש על מימרת התנא כל מחלוקת שהיא לש"ש ושאינה לש"ש וכו' שם הביא דמחלוקת קורח וכל עדתו היתה דעתו כדעת בית שמאי דכמו דבית שמאי היתה כוונתם הגם דקי"ל אחרי רבים להטות ובית הלל הוו רובא עכ"ז הוו פליגי משום דס"ל מחודד עדיף מרובא וגם קורח כך היתה כוונתו דהגם דמשה וכל ישראל הוו רובא עכ"פ איהו אסף מאתים וחמשים איש ראשי סנהדראות המחודדים ולכך היתה כוונתו לחלוק על משה דמחודדין טפי עדיף והיתה