פעמוני זהב חלק א קעב

עיילת נפשאי והשתא דלא שקילנא לא משתעדנא וליכא למימר משום דמצי מלוה למימר מאי איכפת לי בהאי דשעבודא דידך לגבאי בלי שום תנאי ואי אית לך דינא זיל ואשתעי בהדי לוה הא ליתא דהא פסק מור"ם בס' ר"ה סי"א דהמחייב עצמו בדבר שאינו חייב דינו כמתנה לכל דבר וכי היכי דבמתנה בגילוי בעלמא סגי הכי נמי במחייב עצמו בדבר שאינו חייב והכא אנן סהדי דלא שעבד עצמו אלא דקבע ליה אגרא עכ"ל והניח בצ"ע ולע"ד נראה דהאמת כן הוא משום שהמלוה יאמר ליה מה לי ולך וכדאמר מו"ר ומה דקשה ליה מההיא דס' ר"ה התם שאני שלא היה שום הפסיד למי שנתחייב אלא הוי אותו החוב כמתנה ובגלוי בעלמא נפל מאליו אבל זה שנכנס ערב אינו מה"ד שיגרום היזק למלוה שאלולי ערבותו לא היה מלוהו ואפילו נאמר דאיירי אפילו בערב שלא בשעת מתן מעות ונתחייב בקנין עכ"ז מסתמא לא הוצרך לתת ערב לאחר ההלואה אלא משום איזה סבה שנתגלית איזה סבה שהיה יכול זה המלוה לגבות ועל ידי ערבותו המתין לו וא"ך מכח גרמא חייב ועיין מהריט"ץ סט"ו קרוב לזה ודו"ק

שם במור"ם. מי שנדר וכו' ראיתי בס' הצרו"ר החיי"ם דף צ"ח ע"ב ששם כתב משם המשב"ר זלה"ה וז"ל ראובן נתן רשות לשמעון למשכן ביתו לזולת ויטול שמעון לעצמו המעות והתנה עמו שאחר שנה יפדנה וכ"ז שלא יפדה חייב בשכירות הבית יראה דשרי דהא אינו מלוה ולוה רק שנותן לו רשות להלוות מאחרים על ביתו מדי דהוה מ"ש מר"ן ביור"ד סק"ס סט"ז מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לאחרים שילווהו והכא עדיפא דהרי כאלו השכיר ביתו בסך מה והוא ממשכנה לאחרים בניכוי איסר שהיא ג"ך השכירות וחתום הרב המשבי"ר עכ"ל ולדעתי תמיהא רבתי דלמה הוצרך להרחיק עדיו והיה לו להביא ראיה מפסק מור"ם זה בפשיטות שהוא ראיה עצמית שהרי אם לא ימצא ממה לגבות מן הלוה חוזר על הערב והערב חוזר על הלוה דנמצא הערב הוא שנוטל מן הלוה ועכ"ז מותר ליקח הערב שכירות מן הלוה מכ"ש בההיא דחצר מותר ובר מן דין ראיתו שהביא מההיא דיור"ד סק"ס אחהמ"ר התם לא מיירי אלא בנותן שכר לזה לדבר עליו למלוה ומעולם לא נכנס ערב ולמה יהיה אסור הואיל ומעולם לא יהיה תביעה לזה שנטל שכר מן הלוה שום תביעה עליו מה טעם איסור יש אבל בההיא דחצר הואיל והוא תובע ממנו השכירות של החצר ולפעמים יזדקק המלוה לגבות ויגבה מן החצר ובעל החצר יחזור על הלוה ליפרע ממנו א"ך הדר דינו כאלו הוא המלוה ומהיכן שמיעא ליה היתר לזה מההיא דמר"ן דסק"ס סט"ו תמיהא לי אבל מדברי מור"ם אלו ההיתר מפורש ודו"ק: סימן ק"ל

ש"ע ס"ב יש מי שאומר וכו' עיין לקמן סקל"א ס"ב ובסמ"ע סק"ב דמשם בארה דמר"ן דעתו לפסוק כדעת הרמב"ם דבערב צריך לומר לו ערבני ושלם שהיא דעה ראשונה שהביא כאן יעו"ש והילך מה שראיתי כתוב בכת"י משם הרה"ג מוהר"י טולידאנו זלה"ה הנקרא מהרי"ט ז"ל לוה שלוה מראובן בשטר ושמעון ערב ומתו גם שניהם הלוה והערב ובא המלוה ליפרע מיורשי הערב ופרעו היורשים וכתב להם המלוה התקבלתי דמי החוב מיורשי הערב ובאים יורשי הערב לתבוע מיורשי הלוה נ"ל דהיורשים פטורים דטענין ליהו דילמא אביהם מעצמו נכנס ערב וקדם ופרע למלוה ולא הרשהו לוה לפרוע דאז הם פטורים כדפסק מר"ן סק"ל ס"ב וכן סתם בס' קל"א ס"ב ע"ש ונ"ל דאם הוא עני ואין לו במה לפרוע בזה לא דבר מר"ן ע"כ מכאן נראה כמש"ל ודו"ק ועיין בס' משי"ש ח"א ס' ס"ה שכתב שם וז"ל אך כד דייקינן שפיר כיון שאמר לו שיאמר שהוא טוב הו"ל כאומר ערבני והו"ל כהא דכתב מר"ן סי' קכ"ט דאם אמר לו ערבני ועמד ופרע אפילו מעצמו חייב וכל שכן בנדו"ד שפרע בע"כ עכל"ה ולי ההדיוט דבריו מחזו כסתראי דמדמצריך לומר ערבני דהתם לא חייב אלא משום שאמר טוב הוא דחשיב ליה ערבני א"כ מחזי דמצריך ערבני כסברת הרמב"ם ז"ל אך במה שסיים אפילו עמד ושלם מעצמו זה דלא כהרמב"ם וא"כ סברתיה לא כדעת הרמב"ם ולא כדעת הראב"ד אליבא דמר"ן דלהראב"ד אפילו לא אמר לו ערבני אם עמד ופרע מעצמו חייב ושטה זו שכתב הרב היא כשיטת הבעה"ת והטו"ר שהביא הסמ"ע סקי"א יעו"ש ואולי יש ליישב ודו"ק

סמ"ע סקט"ז ולא בקש ממנו השטר כאן לא כ' המחבר דהיינו דוקא בדהזכיר לו הלוה לקיחת השטר כמ"ש סנ"ח ס"א כיון דידע הערב בעצמו שהלוה לו בשטר ושט"ח עדיין ביד המלוה ע"ך הרואה יתמה דסו"ס עדיין קשה דהרי בס' נ"ח משם בארה דאפילו הודיעו שיש למלוה עליו שטר בעינן שיאמר לו שיקחהו מידו ואם לא הזכיר לו הלקיחה פטור אפילו מידע ידע שיש עליו שטר וא"ך היאך כאן פסק בערב דחייב הואיל ומידע ידע שיש שטר למלוה ונראה דזוהי כוונת הש"ך בסקי"ב שהביא מעיקרא דברי הסמ"ע ואח"ך כתב וז"ל ואע"ג דכתב הבעה"ת וכו' נראה דכוונתו לסתור דברי הסמ"ע וכן ראיתי להרבנים כמוהר"ר יעב"ץ והרב המשבי"ר זלה"ה שפסקו בערב שהיה מקבל מעות מישראל חבירו הלוה ונותנם לעכו"ם המלוה ולא היה מניח הפירעון ע"ג האלעקד שהוא שט"ח של עכו"ם ופסקו דפטור אותו ערב הואיל והלוה לאן הזכיר לו שיניח מה שנותן ע"ג האלקעד והגם דהוקשה להם דברי מר"ן אלו דס"ז שם חלקו כדברי הש"ך אלו דסקי"ב יעו"ש בכר"ח דסי' קכ"א שם ודו"ק

ש"ע ס"ז. היה המלוה כותי וכו' שמא אביהם נתן ליד הערב וכו' הא דלא נתן מר"ן הטעם כאן כמו הטעם האמור על דין דס"ו דאמור צררי אתפסיה לוה למלוה כמ"ש הסמ"ע סקט"ו משום כך מפורש בגמרא דבמלוה כותי אין מדרך הלוה להתפיסו צררי הואיל ודיניה מעיקרא ערבא אזיל א"כ אפילו יתפסוהו יחזור על הערב אלא משים דהכותי אזיל בתר ערב תחלה חיישינן אדרבא דהערב לא רצה ליכנס ערב עד שיקבל צררי מן הלוה יעו"ש