פעמוני זהב חלק א קסט

קנס הואיל ורגיל הוא בכך וכן יש לי לומר דיש קצת סייעתא מסימן שס"ג ס"ג הגם דשם דבממון ישראל איירי יש ללמוד קצת בדומה

וכעין זה ראיתי בס' צרור החיים דף צ"ט וז"ל עשה זיוף בכסף ומכרו לישראל המוכר בחנותו הלוקח מכר לגוי ומצא זיוף ובזבז ממון המוכר חייב שהוא מטעה את הרבים ע"ס שכ"ו דאפילו גרמא בניזקין אי הוי שכיחא חייב כ"ש נדון זה ובזה לא שייך התראה שכבר מכר הזיוף לחבירו ומזיק הוא לשלם הפסדו וק"ל

שם במור"ם. מלמד שהיה וכו' ראיתי להרב גושפנק"א דמלכ"א דף מ"ח דשם נשאל בראובן שהלך עמו שמעון להלות מעכו"ם סך מה והלוה העכו"ם לראובן ובשעה שהלוה היה שמעון עומד לימים עמד העכו"ם ליפרע מראובן ונמצא איש עני הוא וחזר העכו"ם ותבע שמעון בדיניהם ונתחייב שמעון לפרוע לעכו"ם וחזר שמעון לתבוע לראובן וראובן אומר כי העכו"ם העליל והוי דינך כדין נתפס על חבירו דסעיף זה ופסק דחייב לשלם מדין המלמד אצל בעל הבית וכו' דפסק מור"ם כאן ולא מבעיא לדעת הש"ך והטו"ז אלא אפילו לדעת הסמ"ע כאן עכ"ז במעשה דידיה חייב ראובן הואיל והיה עומד עמו בשעת הלואה והוא הוא שזרז העכו"ם ואמר לו שראובן בטוח ואל יפחדו ממני יעו"ש אך אחר זמן ראיתי בס' שע"ר שלמ"ה סקל"ט דשם חלק עליו באותו דין עצמו אלא דראיתי לו שם יש קצת שנוי בטענות שכתב הרב גושפנק"א דמלכ"א מסדור הטענות שכתב הרב שע"ר שלמ"ה יעו"ש

וראיתי להרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' כר"ח סקס"ו בראובן שתפסו המלך או אחד מעבדיו דקי"ל שלוחא דמלכא כמלכא והטיל עליו סך קנס ולא נמצא אתו מה לשלם ונתפסו קרוביו ומיודעיו לשלם בעדו ותבעו הקרובים לראובן לשלם להם מה שהפסידו בשבילו ופסק דחייב ומה שפסק הרמב"ם ומר"ן דהנתפס על חבירו אין חבירו חייב לשלם אלא מם קצוב הרי הרב מהראנ"ח ח"ב, סצ"ו פירש שאין כוונה הרמב"ם לאפוקי מס שאינו קבוע אלא כוונתו לומר דוקא במס שהוא קצוב על חבירו דחבירו היה משועבד בו ונתפס אחר בשבילו ופרע זה הוא דחייב חבירו לשלם לו לאפוקי אם אינו קצוב על איש זה אלא על כללות העיר ונתפס אחד ופרע אין אחד חייב לשלם לו וכו' וכתב הרב המגי"ד דטעמא דאלו דחייב חבירו לשלם לו מפני שמחוקי המלך לשלם ולמשכן על אלו וכ"ך מהרא"ש דבחובות המלך שדרכו לתפוס אלו על אלו הוי דינא ד"ד אף שאין החוב אמיתי ובזמן הזה דרך למשכן הקרובים בין בישראל בין באומות וכן כתב מהרש"ך דבזמנינו זה דמחוקי המלך ממשכנים אנשים על חבריהם על איזה מבית המלך חייב לשלם כשנתפס בשבילו ולא עוד אלא גם מנהגי הק"ק עושים כן ואין כוונתם לגוזלם חס ושלום אלא להראות להם ממונם יעו"ש עיין מדינים אלו בתוש"י סכ"ט וי"ץ קס"ג משי"ש כק"ג וקמ"ח ודו"ק: רפאל אנקאווא סי"ט הלכות ערב סימן קכ"ט

ש"ע ס"א. המלוה את חבירו וכו' עיין להרב בנ"י יהוד"ה סכ"ט דשם כתב דבשלא בשעת מתן מטות אפילו נתן לו כתב ידו שהוא ערב לא מהני וז"ל שם בסוף התשובה ושוב אחר ימים רבים מצאתי בס' חו"ט המשול"ש להר"ץ ז"ל סכ"ה דכתב בפשיטות דכתב יד אין בו שום צד חיוב כיון שהוא אחר מתן מעות בלא קנין ואפילו היה כתוב ער"ק ואפילו אותו הכתב יד בשעה שהלך הלוה וע"פ אותו כתב פטרו המלוה עכ"ד וכן פסק בתשוב' רמ"א והרב חו"י הובאו דבריהם בס' פת"ש סימן מי"ם דאפילו היה כתוב עליו כתב יד סתם בנאמנות עכ"ז אם הודה המלוה שמפאת ערבות לאחר מתן מעות נתהוה אין מוציאין מידו כלל יעו"ש ולדעתי דין זה הוא פשוט מדינים דס"ד וס"ה דסימן זה ודו"ק

ש"ך סק"ו. ואני ערב וכו' ואם כתב בכת"י כל מי שיתנדב ללות וכו' עיין לעיל בש"ך ס"ן סק"ח דשם כתב וז"ל והוא הדין במי שחייב ושעבד עצמו בשטר לפרוע לכל מי שילוה לשמעון סך פלוני כ"ך בתשובת מהר"א ן' ששון סקכ"ב וקע"ה ע"ש ועיין בתשו' מהר"ם אלשיך ובתשו' מהראנ"ח סכ"א ע"ך מדברי הש"ך אלו נראה דיש חלוק בין כתב בכתב ידו דפסק מהרשד"ם לא משתעבד ובין מי שמתחייב בשטר ומשעבד נפשיה דבזה חייב אלא דראיתי להגוא"ל זלה"ה בילקוטיו ס"ס סק"ח דשם כתב וז"ל המתחייב לכל מי שילוה לפלוני לרשד"ם סל"ח לא משתעבד וחלק עליו מהר"א ן' ששון ועיין ן' לב ח"א ודברי ריבות סרל"ה שפוטר אפילו נשבע עכ"ל הרי לך דסברת מהרשד"ם זאת שהביא הש"ך במחלוקת היא שנויה וק"ל

ש"ע ס"ב. אמ"ל בשעת מתן מעות וכו' עיין להגוא"ל ז"ל בריש סימן שכתב וז"ל מצאתי בתשובת הרא"ם סצ"ד בשם רבינו שמחה אם יהודה נעשה ערב ליהודי חבירו בשביל עכו"ם ולא פרעו העכו"ם שישראל פטור דטעמא דערב משתעבד בההיא הנאה דמהימן לך מהאיך גמר ומשתעבד נפשיה והאי טעמא לא שייך גבי עכו"ם ופשיטא דישראל מהימן יותר מעכו"ם ע"ך ואין לסמוך על זה דזה הוא הפך פסק מר"ן בסימן זה ס"ח ובסקל"א ס"ה יעו"ש וק"ל

ש"ע ס"ג. אם החזיר שטר או משכון וכו' עיין להרב וי"ץ בליקוטיו שכתב דמכאן יש לחייב במי שהיה הולך לדרך והמלוה עכבו ועמד ואמר לו הניחהו ואני אפרע לך יעו"ש אבל ראיתי להרב מש"ה אות עיי"ן שגם הוא הביא דין זה בשם הרב ב"ד והרב מהריק"ו וכתב עליהם דאין כן דעת הרדב"ז ז"ל והרב מהר"ש צרור ז"ל ולא שבקינן תרי אריוותא מקמי