פעמוני זהב חלק א קסח

התינח בפורע מדעתו אבל בנתפס על חבירו למה יהיה חבירו פטור מאי שנא מההיא דפרק הכונס דף נ"ח דשם הקשה על מאי דאמרה שם המשנה דאם נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית דלמה ישלם מה שנהנית הרי בעל הגינה לא מחשיב כמבריח ארי הואיל ויש בה תרתי דהיינו לא הציל בעל הגינה מדעתו אלא בע"כ וגם אית ליה פסידא דהואיל ויש תרתי חייב אבל מבריח הוא מדעתו ולכך פטור ומזה הוקשה לו דגם הנתפס הרי תרתי איתנהו דנתפס בע"כ וגם אית ליה פסידא בתפיסתו זהו תוכן קושייתו

ועוד הוסיף וכתב וז"ל ובשלמא לר"ת דלא חשיב פורע חובו של"ח מבריח ולא נכלל בגדר מבריח וחייב חבירו לשלם לו ניחא בנתפס כדאמרן דאמר ליה משמיא אנסו לך ולא נתכוונת לגמול חסד עמי אבל לסברת החולקים דפטרי מדין מבריח קשה כדאמרן ע"כ ותרץ על זה והנראה לע"ד שמה שאמרו בש"ס שלא מדעתו ואית ליה פסידה לא הוי מבריח ארי וחייב לשלם היינו דוקא בדבר שחייבוהו ב"ד לעשות כגון שותף שנתפס בעד שותפו כדין ערבנים וכן ערב שנתפס לשלם מה שנתערב בהאי גוונא הוא דאמרינן שלא מדעתו ואית ליה פסידא חייב חבירו לשלם כיון שפורע מחמת שחייב מן הדין והוה ליה שלא מדעתו וההיא דנפלה לגינה נמי יש לומר דגם שם חשיבא כדין הואיל ומחויב מן הדין להציל הו"ל אונס כדין דמשמיא אנסו לך כדין וכיון דאית ליה פסידא נוטל מה שההנהו אבל בנתפס על חבירו אע"פ דבריא בחיובא הוא מכל מקום כיון שהתפיסה שלא כדין שהרי אינו לא שותף ולא ערב פטור הלוה עכל"ה

ולע"ד בהשקפה ראשונה תמהתי במה שכתב ולדברי ר"ת דלא חשיב וכו' ניחא דלא תקשה לדידיה מאי שנא נתפס מנפלה לגינה וכו' ולא תקשה כי אם על סברת החולקים דפסק מר"ן ובאמת יש לתמוה דהגם דר"ת סבר הפורע חובו של"ח לא חשיב ליה לדין מבריח וחייב א"כ גם נתפס יהיה חייב ומה שרצה לחלק בין פורע חובו דחייב משום שנתכוון לגמול ובין נתפס דלא נתכוון לגמול אלא משמיא אנסוהו הרי גם בנפלה לגינה לא נתכוון לגמול חסד אלא החסד נעשה ממילא בע"כ כמי בנתפס וא"כ גם לר"ת יש להקשות מאי שנא נתפס מההיא דגינה שהקשו בגמרא

ואחרי העיון מצאתי להרב גושפנק"א דמלכ"א בדף מ"ח דשם הרב הביא דברי הרב הנז"ל ותמה עליו שני תמיהות חדא הוא מה שכתבתי לע"ד וששתי ושניה לה הקשה על דבריו שכתב וההיא דנפלה לגינה וכו' גם שם חשיבא כדין הואיל ומחויב מן הדין להציל וכו' על זה הקשה א"כ לפי דבריו אלו מה מקשו התוספ' בפרק שני דייני גזרות ד"ה חנן אומר וכו' והקושייא על דברי הרב זי"ע ז"ל מן התוס' מבוברת יעו"ש ולדידי נלע"ד דקושיותיו חזקים יעו"ש והרב הנז' תרץ מדידי' דשאני בהמ' שנפל' הואיל ורגלי הבהמ' כרגלי הבעלים וחייב בנזקי בהמתו אלא משום דנפלה באונס לא חייבו אותו אלא במה שנהנית לא כן נדפס וכי הלוה הזה חייב בנזקי הזה אם הזיק ויכול לומר מן השמים אנסוך יעו"ש

ולע"ד נראה לתרץ דאין כאן קושיא דעד כאן לא אמרינן דמבריח שהבריח אם יש בו תרתי דהיינו בע"כ והפסיד הממון חייב אלא במבריח ארי מנכסי חבירו שעושה הנאה בנכסי חבירו וחבירו שמח כגון ההיא דנפלה לגינה דניחא ליה לבעל הבהמה ולכך מקשה תלמודא דלא מחשיב מבריח ארי גמור בעל הגינה הואיל ויש בה תרתי לחייב בעל הבהמה אבל זה הנתפס מה הנאה נעשית לו לזה הלוה בתפיסתו של זה ומה הנאה מטייא ליה לומר לו קום ופרע לזה הנתפס מה שההנך הואיל ועשה לך טובה וכי נחת רוח היתה לו בעבור זאת ולכך הוי פטור הואיל ולא הסיר מעליו שום נזק דפירעון דביני וביני לא מחשיב הסרת הנזק והגם דבפורע חוב הגוי פסקו דחייב לשלם אפילו פרע מדעתו וא"כ מכ"ש זה הנתפס זה אינה קושייא וכמ"ש הסמ"ע סק"ו יעו"ש

ואל תקשה ג"כ דלפי טעם זה דלא עשה לו טובה לכך בנתפס פטור א"כ למה הוצרכו לתת טעם הרבנים דס"ל דפורע חובו של"ח דפטור משום דהוה מפייסנא ליה ומחיל וכו' תפוק ליה משום דלא עשה לו שום טובה כדאמרן דהואיל ופירעון דביני ביני לא הוי טובה כלל ואיהו מדעתיה הלך ופרע עבורו ולא מטיא לזה הלוה שום הנאה מטעם זה הו"ל רבנן לפוטרו אלא דהוצרכו לאותו טעם משום דהואיל וסוף סוף נתכוון לעשות עמו חסד לפרוע לו חובו הרי נתכוון לטובת הלוה ומטעם זה חייבנו בפורע לגוי הואיל ולטובת הלוה נתכוון לכך נתנו טעם דבפורע חוב ישראל יכול לומר הוה מפייסנא ליה ומחיל לא כן בגוי אינו מתפייס כי אם ברצי כסף ועל זה חייבוהו הואיל וזה הפורע נתכוון לגמול חסד בדבר שלא היה בו פטור וה

וחלוק זה הוא רמוז בדברי התוספ' פרק הכונס דף נ"ח ד"ה נפלה לגינה וכו' בדברי ר"י שמעקרא עשה הישוב בין פורע חובו להנהו דהקשה מנייהו כמו שאמרן יעו"ש והגם דחזר אח"כ וכתב אי נמי כדמפרש טעמא בירושלמי דמפייס הוינא ליה וכו' יש לומר דלא הוסיף כך אלא לרוחא דמילתא ובפרט התם בפורע מדעתו קא מיירי ועמדה לנגדנו דסו"ס הואיל ועשה עמו חסד יש לנו לחייבו מדי דהוה פורע לגוי וכמ"ש הסמ"ע לזה הוסיפו ועוד נראה משום דהוה מפייסנא ליה אבל בנתפס דלא עשה מעצמו שום חסד יש לנו טעם הראשון הואיל ולא הצילו משום הזק ולא עשה לו שום טובה ללוה לדין מבריח ארי מחשיב ליה הגם דתרתי אית ביה ודו"ק

וראיתי להרב זי"ע ז"ל שם דנשאל ביהודי אחד שהוא היה בעירו עוסק בזיוף הכסף ופעם אחת זייף הכסף בכלי עופרת לשר אחד חוץ לעיר ועברו ימים ואותו השר תפס לאדם אחר מעירו של הזייף ומחשש שיגיעו הדברים למלך הוצרך להתפשר עמו וחזר אותו איש לתבוע בדינינו לזייפן והרב הנז"ל העלה לדינא דאין לך נתפס על חבירו גדול מזה הואיל ותפיסתו היתה שלא כדין הגם שהפסידו ברור פטור הזייפן אלא אח"כ כדי שלא יהיה זה הזייפן חוטא נשכר ולשבר מלתעות כפירים חייבו לשלם משום כל העם ישמעו וייראו ולא תעשינה ידיהם תושיה ועשה סמוכות לדבריו יעו"ש

ואני בעוניי ראיתי להרב הנז' דחייב לזייפן מדין