פעמוני זהב חלק א קסג

כמ"ש אצלי בס' רל"ב לקמן יעו"ש שהבאתי כמה סברות וכוותייהו אנן דיינין הואיל וכללא הוא המע"ה ודו"ק

ש"ע ס"ג. מי שהרשה לאחר וכו' ואין הנתבע יכול לדחותו וכו' עיין להרב במשחד"ר בנמוקי מהרש"א זלה"ה שהאריך בפלפול בענין מי שהרשה לאחר למכור קרקעותיו ואח"כ שלח לו באגרת שבטל לו השליחות והמורשה לא קבל הביטול ועמד ומכרה ואחר עבור כמשלש שנים בא המרשה וערער על המכירה מכח דכבר בטל ההרשאה באגרת ושלח לו יעו"ש דדעתו הוא דהמכירה קיימת הואיל והקונה לא ידע יעו"ש ועדיפא מזה ראיתי בהשקפה להרב מהר"י אביחצירא ז"ל בספר יורו משל"י ששם פסק דאם הרשה לאחד למכור קרקעותיו ואח"כ עמד המרשה ומכרה לאותה קרקע והשליח המורשה הלך לפי תומו ומכרה לאדם אחר יעו"ש דפסק דמכירת המורשה עיקר ועיקר ראייתו הוא מדברי מר"ן שכתב דאם בטל שליחותו הוא הפסיד לעצמו יעו"ש ולדעתי אנא בריה קלה אין מכאן ראיה חותכת למה שפסק ודו"ק

ש"ע ס"ו. במור"ם ואינו אלא שליח בעלמ' וכו' אם המורשה הלך ועשה פשרה עם הלוה ולא היה כתוב בהרשאתו שיש לו רשות לעשות פשרה ראיתי בס' כר"ח שכתב בספ"ו וז"ל כתב כנה"ג סמ"ה אות ל"א מורי הרב ח"מ ספ"ה גם הרב מהר"ש הלוי בתשובה סי"ג דמורשה ראובן שנתפשר עם שמעון וראובן טוען שלא עשאו מורשה למחול אלא לגבות דוקא והלוה טוען דמלשון שטר הרשאה שכתוב שעשאו מורשה גמור נראה דעשאו מורשה גם למחול אין טענתו כלום והו"ל כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם עכ"ל ונראה פשוט דדברי הרב הנז"ל הם אפילו בעשה פשרה ע"י ב"ד לא מהנייא פשרתו ופשוט

ואם היה שם בהרשאה כתוב שהרשהו הן לדין הן לפשרה ראיתי להרב מו"ד נר"ו בס' כר"ח סנ"ח שבא לפניו דין זה במי שהיתה בידו הרשאה בין לדין בין לפשרה והלך המורשה ונתפשר עם הלוה בינו לבינו שלא על ידי ב"ד ופסק דאינו כלום וכוחו הוא מדברי הרב צמ"ח צדי"ק יעו"ש שכתב וז"ל ואחר החיפוש מצאתי הדבר מפורש בס' שע"ר המשפ"ט סקכ"ג וז"ל עיין בתשובת צ"ץ סקכ"ד שכתב דה"ד אלא היכא שכתב לשון זה בבבא קמייתא קודם בבא דזיל דון וכו' דהיינו באותה שכתוב ומעתה תהיה ידו כידי וכו' הוסיף וכתב ועשייתו כעשייתי ופשרתו כפשרתי וכו' בין לתקון בין לעוות התם הוא דמתהני לשון זה שיכול למחול כל החוב אבל אם לא כתב לשון זה אלא אח"כ בבבא דכתב זיל דון וכל דמתעני וכו' הוסיף האי לישנא או לשון הן לזכות הן לחובה לא מהני שיהיה יכול למחול כל החוב יעו"ש מילתא בטעמא. עוד כתב שם הרב צ"ץ היכא דהרשה אותו הן לדין הן לפשרה י"ל שלא היתה כוונתו אלא על פשרה שיצא מבדי"ץ עכל"ה המועתק מס' כר"ח

אלא דראיתי להרב משכנו"ת הרועי"ם באות ה' סי' צ"ה שגם איהו הביא דברי הרב צ"ץ וז"ל מורשה שהרשה את חבירו בין לדין בין לפשרה וכו' כתב הרב צ"ץ דוקא בפשרה שנעשית ע"פ בדי"ץ ע"ע ונראה דבשטרי הרשאות שכותב וירידתו לדין כירידתי ופשרתו כפשרתי משמע להדייא אע"פ שעשה הפשרה מעצמו שלא ברשות ב"ד וכו' וכן דנים בכל יום ואין פוצה ומצפצף עכ"ל הרב מש"ה ז"ל ולכאורה יש לתמוה לפי דהעתיק הרב מו"ד נר"ו משם הרב צ"ץ שמחלק בין אם נכתבה הרשות קודם בבא דזיל דון וזכי וכו' לנכתבה אח"כ דמשמע בנכתבה אח"ך לא מהנייא וא"כ היאך הרב מש"ה הואיל ומידע ידע בס' צ"ץ וממנו פסק דינא קמא דבין לדין בין לפשרה בעינן על ידי ב"ד א"כ כשבא איהו לחלק ולומר ונראה דבשטרי הרשאות שכותבים ופשרתו וכו' היאך לא ירד לחלק כחלוקו של הרב צ"ץ ז"ל אלא נראה לי דודאי הרב צ"ץ ז"ל לא חלק חלוק דאמרן אלא לענין מחילת כל החוב וכמו שנראה מדקדוק הלשון שהעתיק הרב מו"ד שכתב אבל אם לא כתב אלא אח"כ וכו' לא מהני שיכול למחול כל החוב עכ"ל מכאן מוכח דלענין מחילת כל החוב מחלק אבל לענין פשרה לא שנא נכתבה קודם בבא קמא או אח"כ וק"ל ועיין לקמן סקכ"ג ס"ה ודו"ק

סמ"ע סקי"ב. שכך כותבין וכו' דאף אם הוציא יותר ממה שקבל וכו' הנה ודאי אפילו כתב דצריך לשלם כל ההוצאה אפילו הוציא יותר וכו' ודאי דוקא אם תהיה ההוצאה כדרך ההוצאה שמוציאין המורשים דהיינו דבר הרגיל וההכרחי וכמו שפסק מור"ם בס' קפ"ב ס"ג שכתב וז"ל מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק זה אין צריך להחזיר לו אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו ע"כ וא"כ גם כאן בודאי בהוצאה של רגילות איירי ובודאי גם שם בסימן שע"ה ס"ז שכתב הסמ"ע ודאי דביורד ברשות והוציא הדבר הרגיל איירי ופשוט ועיין להרב חת"ם סופ"ר חלק חומ"ש ס"ס דשם פסק דאם הוציא יותר מן הרגילות אפילו תפס המורשה מפקינן מיניה מאי דתפס יתר על שיעור הוצאה הרגילה יעו"ש וק"ל

סמ"ע סקי"ד. ורוצה שמעין וכו' ועיין בתו"ה סימן שי"ג דאם המעות וכו' יכול לחזור עכל"ה לדעתי פשוט דאם היתה עקר הליכתו לשם כי אם לקבל המעות אלו ודאי דצריך ליתן הוצאתו שהוציא וראיה לזה ממה שפסק מר"ן סט"ל סי"ז לוה שבא לב"ד בשט"ח שבידו לכפות את המלוה וכו' יכול לחזור בו עכ"ל וכתב שם הסמ"ע משם הלבוש שצריך המלוה להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדינא דגרמי וכתב הסמ"ע דדברי טעם הן יעו"ש וכן ג"כ ראיתי להרב הש"ך בסימן קכ"ג סקכ"א בדין מי שנתן הרשאה לחבירו ובשכר ההרשאה זיכה לו שליש או רביע ואח"כ המלוה מחל ללוה הויא מחילתו מחילה וסיים שם אפילו טען המורשה שפזר כבר מעותיו על הוצאות הדרך מכל מקום אין צריך לשלם לו כי אם הוצאותיו דוקא יעו"ש וא"כ הן הם הדברים שכתבתי שצריך לשלם לו הוצאותיו וק"ל

ש"ע ס"ט. אחד מן האחין או מן השותפין וכו' עיין בסה"ק שו"ת שאלה פ"א דשם ביררתי הדינים העולים מסעיף זה ומס' ע"ז ס"ב אליבא דהסמ"ע והש"ך באיזה מקום יכול אחד מן השותפין לתבוע או לדון יעו"ש ודוק: