פעמוני זהב חלק א קנז

שהוא יחזור ויגבה הכל מן הלוה אבל אם יקבל אותה המלוה במאה וחמשים הוא מרויח חמשים א"כ להמלוה שומעין וכן קשה ג"כ במ"ש מר"ן שם ס"ז אם המלוה אומר אקבל הקרקע בכל חובי וכו' והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה וכו' אין שומעין ללוקח וכתב שם הסמ"ע הטעם משום פסידא דלוה ע"ש הרי דכל עקר הטעם דאין שומעין ללוקח הוא משום פסידא דלוה וא"כ למה כתב מר"ן זה דוקא באם הלוקח אומר יתן כפי שומתה דוקא דמשמע הא אם אומר יתן כל החוב שומעין ללוקח והרי סו"ס איכא פסידא דלוה שהרי הלוקח יחזור ויגבה הכל מן הלוה ואם יקבלה המלוה ירויח הלוה כנז"ל מכל זה נראה ליישב בדוחק וכו' עכ"ל הטהור ולא ראיתי להאריך כי מתשובתי תבין הכל בעה"ו

תחלה וראש יודע לכת"ר דלדעת הסמ"ע כך הוא סדור דברי מר"ן דהיינו דהש"ע בס"ג שם איירי דאם רצה הלוקח לסלק להמלוה במעות וכו' היינו קודם השומא איירי ושם איירי דגם הלוה אינו רוצה לקחתה כי אם בשומתה בזה העדיפו כח הלוקח וכמ"ש הסמ"ע סק"ד אבל אם ירצה המלוה לקחתה ביותר מהשומא הדין עמו אפילו עדיין לא שמו אותה ואין הלוקח יכול לסלקו כי אם דוקא אם יתן לו כל החוב והוא מה שפסק הש"ע בס"ז ובודאי מ"ש מר"ן שם בס"ז וז"ל אם המלוה אומר אקבל הקרקע בכל החוב וכו' מה שאמר בכל החוב הוא לאו דוקא אלא אפילו מעלה אותה קצת יותר משומתה אליו שומעין הואיל ויש ריוח ללוה במה שמוסיף המעט הוא אם רב וא"כ הני תרי פסקי דס"ג וס"ז הם איירי קודם השומא אלא דבס"ג איירי ברוצה גם המלוה לקבלה בשומתה דוקא לזה שומעין ללוקח ובס"ז איירי במעלה אותה המלוה יותר משומתה דבזה שומעין למלוה ובס"ו איירי בדכבר שמוה ב"ד בזה הוא דפסק שם הש"ע דאם באים המלוה ולוקח דהיינו לוקח דעלמא שרוצה לקנותה עתה בזה שומעין למי שמעלה אותה יותר הואיל ויש בזה תועלת ריוח ללוה אבל אם לא יש כאן שום אדם אחר שמוסיף כי אם הלוקח הראשון שבא עתה המלוה לטרוף ממנו בזה אפילו ירצה המלוה לקחתה כפי מה ששמה דוקא והלוקח הנטרף רוצה להעלות דמיה אין שומעין לו כי אם דוקא אם יתן לו כל דמי חובו זהו המכוון בפסק הש"ע ועלו דברי הסמ"ע דסק"ד כהוגן וכדי להבין הדבר מילתא בטעמא ויסתלקו תמיהות כת"ר הנה תחלה צריך להטעים למה קודם השומא העדיפו כח הלוקח לסלק למלוה בשומתה היכא דהמלוה גם הוא אין רוצה לתת אלא כדי שומתה והוא דין דש"ע דס"ג ולמה אחר השומא אין הלוקח יכול לסלק למלוה אלא דוקא בכל החוב הלאו הכי תשאר ביד המלוה אפילו לא יראה להוסיף כלל על שומתה ששמוה לו אלא נראה לחלק דבשלמא קודם השומא הואיל והיא בחזקת הלוקח ודאי כוחו עדיף ועל זה אם בוא יבוא המלוה שנושא מאתים לקחתה בטענה כמו שהיא שוה יכול זה הלוקח לומר לו מאי חזית שתקח אותה אתה במנה ואם בשביל שאתה נושא מאתים ורוצה את לקחתה במנה וברבות הימים תרויח בה מנה אחר. אפוך אנא למה תקח אותה מידי ואני נפסיד מנה אדרבא אני אתן לך מנה דמי שוויה ותשאר בידי וברבות הימים נרויח המנה שתקח מידי וא"כ הוא הואיל ואין שום הרוחה ללוה בזה אלא לוקח ומלוה כל אחד להנאת עצמו הוא דורש דין הוא שתשאר ביד הלוקח התפוס בה וזהו הדין שכתב מר"ן ס"ג אם רוצה הלוקח לסלקו במעות הרשות בידו הואיל וגם המלוה רוצה לקחתה בשומתה ואין רוחה ללוה ע"כ אבל אם אמור יאמר המלוה רוצה אני לקחתה במאתים או אפילו מאה וחמשים מאיזה טעם שיהיה או משום שחביבה בעיניו או משום שמא ברבות הימים ירויח בה בזה אין הלוקח יכול לומר לו מאי חזית תרויח בה אתה לא אתן אני כי אם מאה דוקא כדי שומתה ואותו ריוח שיהיה בה יהיה לי לזה יש להשיבו דהואיל ויש ריוח באמצע ללוה דין הוא שיטול אותה המלוה ביותר מכדי שוויה כמו שהוא רוצה להרויח בה הואיל וגם ללוה מטי ליה רוחא וזהו ג"כ פסק מר"ן בס"ז כל זה בקודם השומא וכנגד זה היכא דשמו והכריזו אדרבא הדר דינה כאלו היא גבויה ביד המלוה על כן אם בוא יבוא הלוקח להוציאה בסך של השומא דוקא יכול המלוה לומר הואיל ושמוה לי לקחתה אדרבא כבר יצאת מרשותך ועמדה ברשותי משעת השומא ואדרבא אני ארויח בה וכו' וכמו שהיה אומר הלוקח למלוה קודם השומא כמ"ש לעיל אלא דבכאן אפילו יעלה אותה הלוקח לסך מאה וחמשים יכול ג"כ לומר מאי חזית הואיל וכוונתך ג"כ להוציאה מידי כדי שתרויח בה ולא מטי שום רוחא כלל ללוה למה אתן אותה לך שתרויח בה אדרבא רוצה אני שתשאר בידי להרויח בה דהואיל וכבר ב"ד שמוה לזה המלוה הויא כאלו גבויה בידו וזכה איהו להרויח בה אבל אם אמור יאמר הלוקח הרי מאתים שלך והסתלק הדין עמו ולא מיבעיא אליבא דהרמב"ם דפסק הש"ע דשומא הדרא אפילו אחר שגבאה פשיטא דיכול לסלקו אלא אפילו לדעת הרא"ש ומור"ם דס"ל דשומא לא הדרא אחר שגבאה בכאן דעדיין לא גבאה יכול הלוקח לסלקו בכדי חובו הגם דמשעת ששמוה חשבינן כאלו יצאה מרשות לוקח והשתא עומדת ברשות מלוה עכ"פ הואיל ועדיין לא גבאה בפועל יכול הלוקח הזה לומר לו למה אתה רוצה ליטלה כדי שתרויח בה ולא תפסיד חובך דרך משל ברבות הימים יעלה שוויה ותשוה כשיעור חובך לזה הרי אני משלם לך חובך ולא יהיה לך פסידא ותן אותה לי כדי להרויח בה כי אולי ברבות הימים יעלה בה שומא יתירה ולא אפסיד מדי והגם דבאופן זה מטיא ליה פסידה ללוה דהא אם ירצה הלוקח לתת בה כדי החוב אפילו אם ירצה המלוה לתת בה מאה וחמשים יכול הוא לסלקו או אפילו ירצה המלוה לקחתה בכל דמי חובו יכול הוא הלוקח לסלקו בזה לא חיישינן לפסידה דלוה משום דפסידה דלוה ספק יהיה עשיר אח"כ וישלם ספק לא יעשיר ואין פסידתו מבוררת ועיין לעיל בש"ע סל"ז סעיף יו"ד אבל לגבי הלוקח הואיל והיא חביבה בעיניו לקחתה ולשלם כל דמי החוב הואיל ומובטח שברבות הימים יעלה יותר לזה יש לחוש למלאת חסרוני לפי דעתו מלחוש לספק פסידא דהלוה וא"כ יכול הלוקח לומר ללוה מאי אזיקתך וצריך להחזירה לו ולא כתב הסמ"ע סקי"ט וז"ל אין שומעין ללוקח הטעם משום פסידא דלוה וכו' אלא באותו דין דס"ז שרוצה הלוקח לקחתה בשומא כדי שממנה יעלה חסרונו כשיעלה שוויה