פעמוני זהב חלק א קמד

יהוד"א סמ"ג שפסק שם משמו ומשם רבו דאם מכרה בהטבה כשיפדנה יכול הב"ח להכריחו להחזירה הגם דקי"ל דאם מכרה וחזר וקנאה אינה חוזרת לבעלים עכ"ז אם מכרה בהטבה כשתחזור לו הרי זה חוזרת ומזה פסקו עוד באשה שנתאלמנה ושמו לה קרקע בכתובתה ואח"כ נשאת וחזרה ונתאלמנה יכולים בני הבעל הראשון להוציא מידה הקרקע מדין שומא הדרא יעו"ש

ראיתי להרב ז"א סנ"ז שכתב ז"ל שומא הדרא יש מי שהורה דדוקא אם משאירה לעצמו אבל אם רוצה למוכרה לאחר אין חייב להחזירה דאין כאן משום ועשית הישר והטוב וראיתו כמ"ש הטו"ר סקע"א בשם הרמ"א בדין המצרן דלא יכול לאחותי גברא אחרינא בדוכתיה וס"ל דהכי נמי דכוותיה ונ"ל שאין זו כונת הרמ"א וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם ואפילו לפי פירוש המורה יראה דלא דמיין אהדדי דמ"ש במצרן ועשית הישר והטוב היינו לומר שראוי שיהיו כלן קרקעות המצרן סמוכות ולא זר בתוכם דהא אמרינן דאי אפסיק משוניתא לית בה דב"מ וא"כ כל שאינו נוטלה ומשים אחר לקנותה אין כאן סמיכות קרקע ואודא לה ועשית הישר והטוב אבל בשומא מ"ש ועשית הישר הוא שמתחילה לאו אדעתא דארעא נחית אלא אדעתא דזוז ומפני שלא הי"ל מעו' לפרוע החליטו ב"ד את הקרקע בידו וא"כ כל שמחזירין לו מעותיו הטוב והישר הוא שיסתלק מהקרקע ויחזירנו לבעליו שיעשה ממנו מה שירצה שאין לו בהקרקע אלא שעבוד מעותיו וכל שנוטל מעותיו הטוב והישר הוא להחזירו אפילו שהבעל רוצה ליקח אותו כדי למוכרו לאיש אחר כיון שרצונו בכך אין למונעו ומדלא אשתמיט שום פוסק להשמעינו דין זה לכשבא ליקח אותו כדי למוכרו לא הדרא שומא משמע שאין חלוק זה אמת וכמ"ש הרי"פ בפרק האשה שהלך בעלה אם איתא להנהו מילי דמר יהודא גאון לא הוה שתיק תלמודא מנייהו עיין בס' בני משה דף צ"ח וק"ז עכ"ל

שומא הדרא בין ללוה בין ללוקח ובין ליורש וכדאיתא בס' זה וכתב הרב ז"א הנז' דדוקא כשנוטלה המלוה בשומתה אז אין הפרש ביניהם אבל כשאומר אטלנה בכל חובי והיורש אומר לא אטלנה אלא בשומתה שומעין ליורש כיון דליכא פסידא דלוה ואיכא הנאה ליורש שתחזור לו באותה שומא כמ"ש בסק"ט ס"א אבל בלוקח שומעין למלוה משום דאיכא פסידא דלוה כמ"ש ס' קי"ד ס"ז והיכא שהלוקח קנה מן היורש אי נמי מן הלוה ומת הלוה ולא הניח כלום ובא המלוה לטרוף מהלוקח ואומר אטלנה בכל חובי נסתפק השואל אי דיינין ליה כדין סתם לוקח מלוה ועדיין הלוה חי דאין שומעין לו א"ד התם דוקא הוא דאין שומעין לו משום פסידא דלוה אבל הכא בלוקח זה שקנה מהיורש או מהלוה ומת הלוה ולא הניח כלום דליכא פסידא דלוה שומעין לו

ולכאורה יש פנים לכאן ולכאן דמצד א' נראה דאין שומעין ללוקח אף שקנה מהיורש דע"כ לא אמרי שומעין ליורש אלא כשבא המלוה ליטול מידו דליכא פסידא דלוה ואיכא הנאה ליורש שתחזור לו למחר באותה שומא לפיכך שומעין לו אבל הכא בלוקח מהיורש והמלוה טורפה מידו אף דליכא פסידא דלוה מ"מ ליכא הנאה ליורש אלא ללוקח ומה לנו בהנאת לוקח דאדרבא עשה שלא כהוגין שלקח שעבוד דמלוה ולמלוה היא ששומעין שלוקחה בכל חובו ומצד א' נראה הוא יותר מסתבר דודאי ה"ן שומעין ללוקח דההיא ס' דלוקח עשה שלא כהוגן היא סברת הטו"ר בשם הרא"ש הביאה מור"ם בס' זה ס"ט אבל לדידן דק"ל כהרמב"ם דפ' מר"ן כוותיה דשומא הדרא אף ללוקח א"כ לוה ויורש ולוקח כולהו שוים וכי היכי דחששו חז"ל להנאת יורש ולוה הכי נמי חששו להנאת לוקח ובכולהו אמרו שומא הדרא וא"כ כי היכי דהדרא ללוה ה"ן הדרא ללוקח ממנו כך בלוקח מן היורש דינו כיורש וכשם שביורש אם אמר המלוה אטלנה בחובי והיורש אומר בשומא שומעין ליורש משום הנאה דיורש כיון דליכא פסידא דמלוה ה"ן בלוקח מהיורש שומעין ללוקח משום הנאת לוקח כיון דליכא פסידא דלוה ולא אמרינן אין שומעין ללוקח אלא היכא דאיכא פסידא דלוה אבל היכא דליכא פסידא דלוה יורש ולוקח שוים ע"כ: סימן ק"ד

ש"ע ס"א. מי שיש עליו וכו' ואם קדם המאוחר וכו' מוצאין מידו ע"כ יש להסתפק אם המאוחר שכבר גבה יכול לסלק למוקדם כדין הלוקח שמסלק למלוה או נימא שאני לוקח הואיל ומעיקרו אדעתא דארעא נחית אבל מאוחר שכבר גבה לא היתה כוונתו אלא לגבות חובו וכדין השומא הנז' בס' שקודם לזה ועיין בס' וי"ץ סקנ"ה מעין זה ודו"ק

שוב ראיתי להרב קצו"ה סימן זה סק"ד שכתב וז"ל ואם בע"ח מאוחר יכול לסלק בדמים למוקדם עיין מ"ש בס' ק"ם סק"א ודו"ק

שם במור"ם. אבל אם הלוה בעצמו נותנם לו י"א דאין בע"ח יכול לעכב עכ"ל ראיתי להטו"ז שהקשה וז"ל מלשון זה משמע אפילו עדיין לא נתן אין המוקדם יכול לעכב וכו' על זה הוקשה לו דברי מור"ם דסתראי נינהו דכאן פסק דאין המוקדם יכול לעכב ובס' ע"ג פסק דאם הלוה מבזבז נכסיו יכול המלוה לעכב יעו"ש בדברי הטו"ז שהניח בתימא ואי לא מסתפינא יכולים לתרץ דברי מור"ם ע"פ מה שראיתי שכתב מור"ם בס' קי"א סי"ג בדין לוה שבא למכור קרקעותיו לגוי ויש עליו חובות שלא יוכלו לטרוף מעכו"ם דאין המלוה יכול למחות שלא למכור וכו' דשמא יפרענו עדיין קודם שיבוא זמנו וכו' וסיים מיהו אם נראה לב"ד שלא יהיה מקום לגבות חובו אח"כ יכול למחות ועיין בס' ע"ג ס"י טכ"ל וראיתי להרב פת"ש שם שכתב דהאי נראה לב"ד לא שנראה להם שהוא עני ולא יהיה לו ממה לפרוע וכו' אלא נראה לב"ד היינו שידעו והכירו דזה רוצה הוא למכור כדי לברוח או להרחיק נדוד וכדומה זהו אם יראה לב"ד הוא שיכולים לעכב מצד זה אבל מצד שמא יעני לא מעכבין עליו יע"ש וא"כ בזה נסתלקה תמיהת הטו"ז על רמ"א כאן דכתב דאם הלוה עצמו בא ליתנם לו י"א דאין בע"ח המוקדם יכול למחות מההיא דסע"ג דיש לומר דכאן מיירי בשלא נראה להם דלא יבוא