פעמוני זהב חלק א יד

דשני דייני גזירות דאייתי וליה צנא דפירי עכ"ל וכן כתבו בפרק דייני גזירות יעו"ש וכן נמי הביא הרב"י בס"ז משם המרדכי משם ר"י דכל פסילנא לך האמור בתלמוד הוא משום חומרא בעלמא יעו"ש ואי אמרינן דחלוקו דמהרד"ך ז"ל דאמר בעושה כן לפני בע"ד פסול הוא קאי על כל הנהו עובדי האמורים בתלמוד א"ך למה להו לתוספות ולמרדכי משם ר"י לומר דמשום חומרא הוא דאמרו בתלמוד פסילנא לך לדינא הוה ליהו לומר דמן הדין הוא דאמרי פסילא משום דהוה בע"ד עומד אלא ודאי דחלוקו של מהרד"ך לא קאי אלא על דינא דהגאון שפסק מר"ן ס"ט דמיירי בנותן מתנה דוקא אבל בהנהו עובדי האמורים בכתובות וסנהדרין ודאי אפילו אם יהיו בפני בע"ד ליכא איסורא אלא מדת חסידות דוקא אם יראה הדיין שדעתו נטתה אליו כמ"ש בס"ט יעו"ש ואוהב ושונא דפסק בו מר"ן בסימן זה פסול בודאי דס"ל דאוהב ושונא הוא גרוע מהנהו עובדי המובאים בש"ס דכתובות יעו"ש והגם דהתוס' שם בפרק דייני גזירות דק"ה כתבו על ההיא מימרא דרב פפא דלא לידון איניש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וכו' כתבו התוס' ד"ה לא למאן דסני נראה דהאי דמאן דרחים וסני לאו באוהב שהוא שושבינו או שונאו שלא דיבר עמו שלשה ימים מכח איבה איירי אלא באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא ושקליה דאינו אלא חומרא בעלמא וכו' עכ"ל א"ך מדברי התוספ' אלו נראה דהנך עובדי דשקלי גדפא וצנא דפירי וכו' חשבי להו לאוהב ושונא דאמר רב פפא וא"ך הדרן לדוכתין הואיל ומר"ן פסק דאוהב ושונא אסור לדון מן הדין היאך נאמר דהנהו עובדי יודה בהם דאין בהם אלא מדת חסידות

אלא דקושייא זאת ליתא דודאי אפילו לסברת הרמב"ם דס"ל דהנהו עובדי עצמם המובאים בגמרא הם אסורים לדון מן הדין כמו שפסק בפכ"ג הלכ"ב וכן כתב הרב"י דהרמב"ם ס"ל דהנהו עובדי מדינא אסור עכ"ז אפשר דס"ל דאוהב ושונא לאו הנהו ממש הם כמ"ש התוס' אלא נימא דהרמב"ם סבור דאוהב ושונא הוא חמור מן הנהו עובדי והעיד על זה מדמצינו להרמב"ם בפכ"ג חלקינהו להנהו הלכות דבפכ"ג הלכ"ב פסק הנהו עובדי המובאים בגמ' ובהלכה וי"ו פסק ההיא דאוהב ושונא ואי אמרת דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דהנהו עובדי בכלל אוהב ושונא סתם נינהו א"ך הו"ל לערבינהו וליתנינהו הכי אוהב ושונא פסול כגון ההוא דנטל גדפא וכו' וכו' והגם דאותו פסק דאוהב ושונא הוא ממימרא דרב פפא והנהו עובדי הם ענינים אחרים המובאים אח"ך עכ"ז אין מזה נפקותא דהוה ליה למימר אוהב ושונא וכל הנהו עובדי המובאים שם וכו' ואנן ידעינן כל אחד ממקורו אלא ודאי דהרמב"ם עצמו ס"ל דהגם דכולהו פסול מן הדין עכ"ז לא רצה להשוותם הואיל ואוהב ושונא הוא חמור יותר והוא מימרא דרב פפא דנראה ליה להרמב"ם דליכא לספוקי כלל דמצד חסידות אלא דין פשוט קאמר לא רצה לכותבם בהדי אותם עובדות דהגם דאסורים הם גם מדינא עכ"פ לא דמו לאוהב ושונא וכמו שנראה מדברי הש"ך דמשוה הנהו עובדי לרב שמותר לדון לתלמידו דהא כתב הש"ך והוא הדין לאושפזכניה וכו' וכו' דדעת הש"ך לומר דאושפזכניה וכו' דמי לרב ולתלמיד וא"כ הואיל ומצינו למתיר דהתיר הרב לתלמיד הוא במכ"ש מדמצינו אוהב ושונא מותר שמע מינה דהנהו עובדי מיגרע גריעי מאוהב ושונא ופשוט התירם א"כ גם אנן נימא אליבא דמר"ן באוהב ושונא בחר בדעת הרמב"ם ופסק כוותיה דס"ל דאוהב ושונא המובא ממימרא דרב פפא הוא עדיף מהנהו עובדי דלא כדברי התוספ' ובהנהו עובדי פסק כסברת החולקים על הרמב"ם שהם התוספ' והמרדכי משם ר"י והגאון ז"ל

ואנא בר"ק נלע"ד למימר דאפי' הרמב"ם עצמו יש לספוקי בדעתיה בהנהו עובדי המובאים בגמרא אם הם ממדת חסידות או מדינא והוכחתי היא ממאי דאמרן דהוה ליה להרמב"ם למערבינהו בהדי אוהב ושונא ופסקינהו להלכות אלו זאת ועוד אחרת דעדיפא מזה מדמצינו להרמב"ם דפסק הנהו עובדי המובאים בכתובות הלכ"ב ומימרא דרב פפא פסקה הלכ"ו והאמת היה לו להקדים מימרת רב פפא בפסקיו הואיל והיא אמורה תחילה בגמרא שם קודם הנהו עובדי אלא דאיכא למימר דהרמב"ם עצמו ס"ל דהנהו עובדי לא נפסלו אלא ממדת חסידות ולכך כללינהו בתחלת הפרק בכלל מה שכתב כל דיין המגדיל שכר סופרים הוא בכלל לוקח שוחד וכו' ואותם דברים בודאי דלאו מדינא קאמר אלא קמזהר לדיין שלא יעשה אותם דברים ובכלל הביא הנהו עובדי וכתב לבסוף ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין אפע"פ שהצנא דפירי הם שלו הואיל והביאם שלא בזמנם נפסל לו לדון עכ"ל יעו"ש וא"ך הגם דאמר הרמב"ם נפסל לו לדין נימא דכוונתו לומר הדיין נפסל דהיינו אמר לו שהוא פסול לדין ואפשר מצד חסידות הוא דאמר וכדעת המרדכי משם ר"י דכל פסילנא האמור בתלמוד מצד חסידות קאמר וא"ך בזה יבואו פסקי הרמב"ם על נכון דבתחילה שהיה מדבר על הדיין מהדברים שלא יתנהג בהם מצד חסידות כלל עמהם היינו דברים דהיינו עובדי האמורים בגמרא ואח"ך מהלכה כ"ד ואילך דכתב דברים שהדיין פסול בהם מן הדין הוצרך להביא ג"כ פסק דאוהב ושונא שהוא אסור מן הדין וכתבו בהלכה כ"ו בין דינים המדברים בדברים הפוסלים את הדיין ושאסור מן הדין וזה לע"ד נראה חלוק בדברי הרמב"ם והגם דמצינו להרב"י בס"ט שכתב על מה שכתב הטור אפילו שוחד דברים ונטל גדפא וכל הנהו עובדי וכו' דצריך להרחיק עצמו מהם וכתב הרב"י דדברי הטור הם מדברי התוס' דס"ל דאינם אלא ממדת חסידות וכו' וסיים אח"כ וז"ל וכן נראה מתשובת הגאון שכתב רבינו בסמוך אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות סנהדרין נראה דמן הדין נמי פסול עכ"ל פשוט לדעתי דהרב"י עצמו ספוקי מספקא ליה בדברי הרמב"ם אם מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכ"ב נפסל לו הדיין ע"כ אם מן הדין קאמר נפסל לו הדיין וזה מדוקדק מדברי הרב"י דכתב נראה מדברי הרמב"ם הוה ליה למיכתב בפשיטות אבל הרמב"ם ס"ל דמדינא אסור אלא ודאי דמר ניהו רבה בעצמו ספוקי מספקא ליה בדברי הרמב"ם ולכך כתב נראה דוקא ולא בפשיטות והנלע"ד כתבתי דרך פלפול בעלמא ודו"ק

ש"ע סי"ב. כל דבר שיש לדיין וכו' ואם עשו תקנה וכו' עיין להרב בית יהודה