פעמוני זהב חלק א קלט

ועוד מאי חזית דדייקת לשון זה של הטור אדרבא יש לנו לדייק לשון הטור שכתב קודם ז"ל וכן אם מצא בבית בע"ח דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ובא אחר וכו' ויש לו שני עדים שהיו שלו נאמן ולא יוכל בעל חוב למשכנם בחובו ע"כ ולשון זה הוא מה שפסק הש"ע סצ"ט ס"ג ומלשון זה נראה דאפילו בבא למשכנו דוקא אם יש שני עדים אינו יכול למשכנו אבל אם אין כאן כי אם ע"א יכול למשכנו וא"כ אדדייקת מלשון הטור שכתב ואם אין לו אלא ע"א אין מועיל להוציא מחזקת בע"ח שמשכנו וכו' אדרבא נידוק דברי הטור שפסקם בש"ע כדאמרן

אתאן למאי דכתב הידיד בסוף דבריו ז"ל שבתי וראיתי שמדקדוק דברי הסמ"ע סצ"ט סק"י נראה דלא פליגי על הרב"י בבד"ה אלא היכא שכבר עבר ותפס לוי וכו' אבל אם עדיין החפץ ביד שמעון ומודה שהוא של ראובן אף דליכא עדים שמסרו לו וכו' אין לוי יכול להוציאו וכו' וכתב הידיד שדין זה לפי דברי הסמ"ע מוסכם הוא לפסק מור"ם בס' קמ"ו ס"י שכתב ז"ל ודין לוקח ובע"ח שגבה וכו' ודקדקו האחרונים דוקא גבה אבל אם עדיין לא גבה נאמן הלוה בהודאתו יעוי"ן מ"ש אצלינו בס' קמ"ו יע"ש ועיין שם ג"כ באורך ששם הביאנו דברי הטו"ז שממנו מוכח דבמקום שהלוה יכול לזכות במה שתחת ידו אינו נאמן בהודאתו לחוב לבע"ח עכ"ז שם שם הוכחנו דלדעת מר"ן ומור"ם לא כן היא אלא כל זמן שעדיין לא גבה אינו נאמן בהודאתו יע"ש באורך וצדקו דברי הידיד דגם סברת מר"ן ומור"ם הכי הוא כפי דקדוק לשון הסמ"ע דהיכא דעדיין לא משכנו נאמן לומר של פלוני הם היכא שיש עדים שהיו של ראובן

מעתה לפי המקובל לקוצ"ד דקם דינא בכל הדינים ככל אשר דעתי נוטה

א) דבדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר אם באו עדים ואמרו שהם ידעו שחפץ זה של ראובן ומסרו לשמעון למוכרו אפילו תפסו לוי יכול ראובן להוציאו מידו אפילו אין שמעון מודה שהוא של ראובן וזה מוסכם אליבא דכ"ע

ב) אם עדיין לא תפסו לוי אלא בא למשכנו אפילו אין כאן כי אם עדים שידעו בו שהוא של ראובן אפילו אין כאן עדי מסירה אין לוי יכול להוציאו מידו אם שמעון מודה שהוא של ראובן וזה ג"כ אליבא דכ"ע

ג) ואם כבר תפסו לוי ואין כאן כי אם עדים שהיה של ראובן ואין כאן עדי מסירה זה במחלוקת שנוי דלדעת הסמ"ע והש"ך והטו"ז אין ראובן יכול להוציאו מלוי ולדעת מר"ן בבד"ה ומהרש"ל והב"ח יכול להוציאו ולענין דינא יכול המוחזק לומר קי"ל

ד) ובדין הסרסור אפילו ליכא עדים כלל שהיה של ראובן חפץ זה עכ"ז אין לוי יכול למשכנו אליבא דכו"ע

ה) ולענין שבועה אם צריך ראובן או הסרסור לישבע הגם שהטור כתב דצריך לישבע וכן סתם דבריו מור"ם דמשמע בין טען לוי ברי או שמא וכן כתב הש"ך סקי"ג דדעת מור"ם הכי הוא עכ"ז אין לנו אלא דברי מר"ן בבד"ה שכתב דאין נשבע אלא בטענת ברי והגם דלא קבלנו הוראות מר"ן אלא על מה שבא כתוב בש"ע או בב"י ולא על בד"ה עכ"ז בדין זה הרי מצינו למר"ן בב"י שכתב כן בפשיטות יעו"ש בס' רמ"א על אותו דין שפסק הרמב"ם ופסקו בש"ע שאם טען המקבל שדה זו שומר אני עליה דנשבע ונפטר כתב הרב"י ז"ל דאין צריך לישבע אלא אם טען הבע"ח ברי אבל בטענת ספק אין עליו אלא חר"ס יעו"ש והואיל ומר"ן בב"י הכי ס"ל הכי נקטינן וכן פסק הרב יוא"ל זלה"ה ח"ב סק"ה יעו"ש

ו) וכל זה בסרסור שבא בע"ח למשכנו או אפילו עבר ומשכנו דהיינו נכנס לביתו וחטף ממנו החפץ שלא מרצונו הוא דפסק הטוש"ע דראובן או הסרסור נאמנים אבל אם הסרסור משכנם מעצמו לבע"ח שוב אפילו יאמר הסרסור או בעל החפץ שהוא של ראובן אינו נאמן ואין ראובן יכול להוציאו מיד לוי עד שיביא ראובן עדים שידעו שחפץ זה ידוע שהוא של ראובן

ז) וסרסור זה שדברו בו חכמים דוקא הסרסור שאין קונה ומוכר לעצמו או בחפצים שהוא רגיל למכור של אחרים אבל הסרסורים שקונים ומוכרים לעצמם נתבטלה חזקתם וממשכנים אותם עד שיביאו ראיה שאותו חפץ נתנו להם פלוני למכור ולא חיישינן לקנוניא כ"כ הרדב"ז זלה"ה ח"ב ס' רצ"ב ע"ע

ח) ודין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ג"כ אם יש עדים שהם של ראובן אפילו משכנם שמעון מדעתו ואומר שלו הם יכול ראובן להוציאם מיד לוי

ט) והיכא דליכא אלא עד"א בין בדינא דרישא דדברי הטור. בין בדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר בין אם בא למשכנם או עבר ומשכנם או בדין סרסור. שמשכן מעצמו וראובן מביא עד"א שמעיד לזכותו באופן המועיל לכל מר כדאית ליה כמש"ל לדעת הסמ"ע לא הוי ליה דין משויל"ם הואיל ואלו הוו כאן שנים היה צריך לישבע וכדתרץ בסמ"ע ולדעת מר"ן בבד"ה גם הוא ודאי יסבור דלא דיינין ליה בדין משויל"ם יען כי מוכרחים לתרץ אליביה כמו שתרץ בפריש"ה וכמש"ל אך לדעת הש"ך דמפרש דברי הטור דכתב דע"א אינו מוציא מחזקתו היינו במכחיש לוי לעד ופירושו הוא דישבע נגדו א"כ הדר דינא לדעתו במקום שאין לוי מכחיש העד הדין הוא להיות משויל"ם אפילו כבר תפס לוי ודו"ק זהו הנלק"ד וצוי"ם וימ"ן אכי"ר: רפאל אנקאווא סי"ט

ש"ך סקי"ב. אם ידוע וכו' ונ"ל דגם איכא עדי ראיה וגם בסרסור דאל"ך היה יכול לטעון לקוח במיגו דהחזרתי וכו' מדברי הש"ך אלו נראה דמפרש דבטוען ברי איירי דאם הוא טוען שמא כיצד נימא יהיה נאמן במיגו הרי אינו טוען ברי אלא ודאי בטוען ודאי איירי וגם מסוף דבריו דסקי"ו כן מוכח מדס"ל דיחזיר הכלי תחלה ואח"כ יתבע אותו וישבע הס"ת וכבר קי"ל דאין נשבעין הסת על טענת ספק וכמ"ש איהו עצמו הש"ך בס' קל"ג ס"ה יעו"ש אלא ודאי בטוען ברי קא מיירי ועל זה קשה לי כיצד יתקיימו דבריו אלו עם דבריו שכתב סקי"ג דאפילו