פעמוני זהב חלק א קלז

שייך לומר כך והאמת הוא דודאי כוונתו היא דלא מצריך עדים אלא במשכנו מעצמו ובא לומר דגם האלמארק'א כעדים דמייא דאל"ך אין זה מדרך הפוסקים אלא כך הול"ל האלמארק'א במקום עדים קיימא שאין יכול למשכנו ואפילו אם משכנו לו מעצמו יכול להוציאו מלוי ע"י מארק'א ואין מדרך הפוסקים לתפוס לשון שיכול לטעות בו אלא ודאי לא נתכוון לומר אלא דאין צריך עדים אלא במסר מעצמו. ובא להשמיענו דיכול להוציאו ע"י מארק'א ותו לא מידי

שוב ראיתי להרב תור"ת חס"ד סרנ"ד ששם הביא תשובת הרה"ג מוהר"ד דון ת"ם ן' יחייא ז"ל שנתפלא על רב אחד שפסק דאפי' סרסור שמשכן מעצמו נאמן אח"כ לומר שהחפץ אינו שלו יען כי הסרסור הואיל ואין לו חזקה במה שתחת ידו הדר דינו כדין האשה הנו"ן בתוך הבית וכו' זהו כוונתו של הרב הפוסק ומוהר"ר ת"ס ז"ל חלק עליו והרב תור"ת חס"ד זלה"ה הסכים עם מוהר"ר ח"ס זלה"ה וכתב כי הגם דלכאורה היה נראה כדעת הרב הפוסק דפסק אפילו משכנם הוא מעצמו יען כי איכא למימר משום דוחקא מסרם למשכון. האמת יורה דרכו כמ"ש מוהר"ר ת"ם זלה"ה דצריך ראובן להביא עדים שאותו לבוש היה של ראובן יע"ש שפסק הרב כן וכן פסק מהרשד"ם כדעת מוהר"ר ת"ם ז"ל וכן ראוי להורות יע"ש הרי פרשה פתוחה לפניך דאם באנו לסברת אותו פוסק שנחלק עליו מוהר"ר ת"ם ז"ל הרי ס"ל לאותו פוסק אפילו משכנו מעצמו יכול להוציא ע"פ דבורו של הסרסור בלי שום עדות כלל אבל הרב מוהר"ר ת"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי פליגי עליו הואיל ומשכנו מעצמו אבל בבא למשכנו בע"כ כולהו ס"ל דבדבורו הקל של הסרסור יכול לומר של ראובן הם ואין צריך שום עד כלל

וא"כ הואיל ויש בידינו ראיה מדברי הטור עצמו מדקדוק לשונו דדין הסרסור הוא אפילו דליכא עדים איירי וכמש"ל גם מדברי מהרש"ל כן מוכח וכן מדברי הרב ער"ך השולח"ן מדברי כנה"ג שהביא לדינא וגם מדברי מהר"ם גאלנט"י והרב הגוא"ל שהביא דבריו והרב תור"ת חס"ד שהביא דברי מוהר"ר ת"ם ז"ל ופסק כוותיה וכתב דכן פסק מהרשד"ם ומסקנתו דהכי הוא הלכך בראותינו דכל הני חבל נביאים ס"ל דהסרסור נאמן ע"פ דבורו יען כי הואיל ואין לו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו א"כ מי הביאנו לומר דהסמ"ע והש"ך והטו"ז הואיל ומצאנו דסברי מרנן דבדינא דרישא דדברי הטור בעינן גם עדי מסירה נימא דבזה יסברו דבעי עדים שהיו שלו הואיל ואי בעי הוה אומר שלו הם. זה אינו דהואיל והסרסור אין לו חזקה כלל נימא גם הסמ"ע והש"ך והטו"ז גם הם יודו דעל פי דבור הסרסור נאמן ואפושי פלוגתא לא מפשינן והן הם הדברים שפסק הרב אחרון חביב כמוהר"ר יוא"ל זלה"ה בס"פ תוש"י סק"ה דהסרסור נאמן על פי דבורו יעו"ש ואתי פסקו אליבא דכ"ע כמו שאמרנו

מעתה נתנה ראש למה שהקשה ידידי על הטו"ז קושייא ראשונה היא הואיל וכבר תמה על דברי הבד"ה והסכים לדעת הסמ"ע דבעינן עדים שמסר לסרסור היאך חזר עוד והעתיק דברי מהרש"ל בסתם והניח בצ"ע ולקוצ"ד נראה דהטו"ז כאן לא העתיק דברי מהרש"ל אלא ללמוד ממנו מריש דבריו דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא בעינן מודה ולאו משום ההכריח שכתב מהרש"ל דאי במודה וכו' דזה אינו הכריח לדעתו כמו שכבר גילה דעתו כהסמ"ע ולא כבד"ה אלא משום דידוע לנו דבדין דברים העשוים להשאיל אין בהם חזקה אפי' יהיה שמעון כמו דקי"ל הלכתא

אך במה שהקשה בקושייתו השניה על הטו"ז שבסוף דבריו הביא דברי הסמ"ע דסקי"א וכו' וכתב עליהם הטו"ז פירוש כשהבע"ח טוען אמת שהיה שלך אלא שידוע וכו' ועל זה כתב הידיד בזה"ל לא ידעתי לכוין דבריו גם בזה שהרי לעיל השיב על מר"ן בבד"ה וכתב שאין הבע"ח טוען ברי מ"מ צריך שבועה דהו"ל טוען ברי משום חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וא"כ למה הטו"ז חזר כאן לומר שטוען ברי וכו' ע"כ הגיעו דברי או"ע לקוצ"ד נראה דאין כאן קושייא דעד כאן לא הביא הטו"ז דברי בד"ה וחלק עליהם אלא בדינא דסרסור דהבד"ה כתב דצריך לטעון הבע"ח טענת ברי כדי להזקיק הסרסור או לראובן שבועה על זה כתב איהו דחזקת כל מה שיש ביד אדם הוא שלו הוי כטענת ברי להזקיק לסרסור או לראובן לשבועה אבל בכאן בדין משויל"ם בעינן שתהיה הכחשתו לעד בברור ותחילת כל דבר צריכים אנו להבין דברי הסמ"ע דסקי"א בעל קושייא זו שמקשה והרי במקום שאינו יכול לישבע משלם מאי דעתיה הרי ס"ל דטענת חזקת כל מה שיש ביד אדם הוא שלו הוי כברי ומכח חזקה זו יזכה אפילו יש עד"א נגדו אלא דמוכרח לומר דזה לא יתכן דחזקת כל מה שיש ביד אדם לא מהנייא אלא כדאמרן להיות כברי להזקיק שבועה אבל במקום שיש עד אחד נגד החזקה צריך לישבע להכחיש והואיל ואינו יכול להכחישו הו"ל משויל"ם על זה תרץ דדוקא במקום ששנים מחייבין אותו ממון בלי שבועה וכו' אלה היו דברי הסמ"ע ועל זה בא הטו"ז וכתב פירוש כשהב"ח טוען אמת שלך היה אך מכרתו לו אח"ך וכו' וכוונת הטו"ז בזה משום דלא תקשה על הסמ"ע היאך חשיב זה לדין משויל"ם נגד העד הרי יכול להכחיש העד ויאמר לו שמעולם לא היו של ראובן אלא של שמעון ובדברים שאינם עשוים להשאיל אפילו יהיה מודה לו שהיו מקודם של ראובן יכול להכחישו ולומר שמעולם לא באו ליד שמעון למוכרם לו אלא בתורת קנייה באו מיד ראובן ליד שמעון וא"כ היאך קרי ליהו הסמ"ע כאן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הרי יכול לישבע נגדו בברי כדאמרן ועל זה תרץ דודאי צריך טענת ברי להכחיש העד ומשום חזקה לחוד לא יזכה והיאך חשיב ליה משויל"ם אלא מוכרח לפרש דהסמ"ע מפרש ואם יש עד"א היינו כשטוען הבע"ח ברי באופן זה שאמר אמת שהיו שלך ואחר שבאו לידו מכרת אותם לו דאזי אינו מכחיש העד במה שמעיד אלא הוי כאומר אין חטפי ודידי חטפי. דקרוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם גם כאן שאומר דבדרך אמת אלא שאני בא בטענה שמכרם לו אח"ך הוי משויל"ם זהו כוונת הטו"ז לפרש בדברי הסמ"ע דודאי הכי הוא וא"כ אין מכאן סתירא בדברי הסמ"ע מרישן לסיפן דלא נחלק על הבד"ה וכתב דחזקה הוי כטוען ברי אלא כדי להזקיק לראובן לישבע אבל נגד העד לא מהני ודין הוא דמן הראוי לומר משויל"ם אלא הואיל ואין שנים מחייבים אותו ממון אלא על ידי שבועה על כן