פעמוני זהב חלק א קלד

פוסקים דס"ל דבבא לפרוע מטלט' א"צ לקבל חר"ס וכך העלה להלכה וחזר וכתב לבסוף דאחר ימים שרטט וכתב להרב מר רב"ו זלה"ה על דנא פתגם והשיב לו על זה דכך הוא דן דאם השטר סתום שאין בו תנאי שיפרע מעות בעין איני מחרים עליו כיון שיכול להגבותו מטלטלים וכו' ואם מפורש בשטר מעות בעין ג"כ איני מחרים כי אם אני אומר לו שהוא חייב ליתן לו מעות דוקא ולא מטלט' עכל"ה וכתב עליו הרב זכו"ל על דברי רב"ו ז"ל וז"ל איברא לא זכיתי להבין דעת עליון למעלה ממ"ש דאפילו מפורש בשטר לפרוע בעין דעכ"ז לא היה מחרים דבזה אין מחלוקת בדבר דבהתנה לפרוע לו מעות בעין לכו"ע עיין בסמ"ע סק"א סקיו"ד ואף הרב בנ"י חי"י שחולק על הריטב"א במוכר סחורה מ"מ בהתנה מודה דכיון שכן למה לא יהיה חייב שבועה וכמ"ש ג"כ הרב שכן מעשים בכל יום וכנז"ל וחפץ הייתי להבין דעת עליון להיות כי אין הפנאי לא חזרתי לשאול לו עכל"ה ואני לע"ד נראה דתמיהתו על רבו לאו תמיהא היא דכוונת רבו היא הואיל והתנו בשטר לפורעו בעין ואין יכול לדחותו אצל מטלטלין א"כ למה יחרים על זה דרבו ס"ל הואיל ואין פסידא למלוה בזה הואיל וסוף סוף לא יטול כי אם מעות בעין הגם דיש עכבה קצת בזמן שנותנים לו ב"ד איידי ביני ביני שימכור ויבא מעותיו אין מחרימין על זה

אכין להרב זכו"ל נראה דכוונתו הואיל ויש עכבה דזמן ב"ד דביני ביני יכול הוא להחרים שמא יש לו מעות בעין סוף דבר לדעתי בזה הוא מחלוקת הפוסקים ומן הראוי אין להחרים כמו כל מקום דאיכא מחלוקת בשבועה יכול לומר קי"ל אלא דסוגיין דעלמא מה שראיתי לרבותי שקדמו לפנינו שהיו דנים בין בשטר שהוא סתום בין בשטר שיש בו תנאי לפורעו במעות בעין עכ"ז היו מחרימין על הלוה אפילו היכא שרוצה הלוה לדחות המלוה אצל מטלטלים וק"ל אחרי זאת ראיתי בס' כר"ח פס"ד אחד בסי' ל"ה פסק של רבותינו מתקני התקנה דמשם בארה שמחרימין עליו ובעקבותייהו אנחנו הולכים יעו"ש ודו"ק

שם בש"ע. ואמר של אחרים הוא אין שומעין לו ע"כ עיין מ"ש אצלי לקמן בס' קמ"ו ס"י דמשם יתבאר לך דאם היה מוחזק בקרקע ואמר שאינו שלו נאמן ודו"ק

ש"ע סק"א. ואם נראה לו וכו' לשון הטור ס"ט ואם נשבע והשיג ידו וכו' גם מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה וכו' עיין בדברי הש"ך לקמן סק"ו דמוקי דברי הרמב"ם אלו בדלית ליה מיגו אבל אם אית ליה מיגו ואומר שפלוני נושא בו כך וכך נאמן ויטול אותו פלוני חלק בכלל בעלי חובות הואיל ומה שאומר של פלוני הוא לאו נגד החזקה עיין כל זה בש"ך סק"ו ועיין בס' משחד"ר בח"א ובח"ב סמ"ז ועיין גם בתוקפו של יוסף סי' צ"ח קצת רמז מזה ודו"ק

ש"ך סק"ב. ממון כגון חפצים וכו' אם לא שיביא ראיה שנתנם לו בתורת עיסקא לענין פלגא פקדון וכו' עיין להרב מנח"ם עזרי"ה זלה"ה בהגהותיו בס' הבאה"ק סו"ס מ"ו שדחק דברי הש"ך אלו בשתי ידים וס"ל דאינו גובה כלל מדמי העיסקא לא מן המלוה ולא מן הפקדון ועיין גם בס' פת"ש סימן זה סק"ז שכתב דדברי הש"ך הם נגד הש"ס והפוסקים ועיין ג"כ בס' זה בהגהות אמר"י ברו"ך ובספר משחד"ר סצ"ט ודו"ק

שם בסק"ב. דכיון דיש לו רשות להשתמש הו"ל לוה עלייהו ע"כ עיין בס' משחד"ר דפליג על זה ודו"ק

ש"ע ס"ג. ראובן נתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי בע"ח של שמעון ולקחו בחובו אם ידוע בעדים שחפץ זה של ראובן צריך להחזירו לו ע"כ פשוט בעיני דגם בדין זה צריך בעל החפץ לישבע שהרי עדים שמביא בטל החפץ אינם מעידים שהם יודעים שחפץ זה עדיין הוא עד עתה של ראובן אלא עדותם הוא שיודעים זה החפץ נתנו ראובן לשמעון למוכרו ואזי אפילו לא ידעו אם אח"ך מכרו ראובן לשמעון או לא אפילו הכי מעמידינן ליה בחזקת ראובן וכמו שפירש הסמ"ע דברי הש"ע בסק"י דמיירי שהעדים אומרים שהיו במעמד כשמסרו ראובן לשמעון ואמר לו שימכרנו לו דהרי הוא בחזקת ראובן עדיין אבל לא סגי במה שידעו שמכירים ויודעים שהיה של ראובן כי שמא מכרו לשמעון ובמה יוציאו מיד לוי המוחזק עכ"ל מלשון זה מוכח דלא מסהדי אלא שיודעים שראובן נתנו לשמעון למוכרו ומכח עדות זו אמרינן בחזקתו הוא עומד עדיין וכן מסכים הש"ך לפירוש זה בסקי"ב ועל זה מוסיף הש"ך דבעינן גם עדי ראיה דאל"כ היה יכול לטעון לקוח במיגו דהחזרתי יעו"ש וא"כ הואיל ועדות העדים כך היא בודאי דצריך בעל החפץ לישבע דהדר דיניה כדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דפסיק בסוף הסעיף דאם יש שני עדים שהיו שלו נאמן וכו' וכתב הסמ"ע סקי"א דאפילו יש שני עדים חייב בעל החפץ לישבע כדי ליטול יעו"ש וכן נוטה דעת הטו"ז ז"ל דצריך בעל החפץ שבועה ליטול יעו"ש אלא דהש"ך סקי"ד פליג וס"ל דיטול בלי שבועה ואח"כ ישבע הסת יעו"ש איך שיהיה בין למר ובין למר פשוט דהאי דינא דרישא הוא כדין דברים העשוים להשאיל וכו' אלא דזה הדברים שמדבר בהם מר"ן ברישא הואיל ואינם עשוים להשאיל ולהשכיר הצריכו בהם עדות שנתנם לו ראובן למכור ואזי הועמדו בחזקתו והדר דינם בעדות זו כדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר וצריך שבועה לכל מר כדאית ליה ופשוט

ובעיקר השבועה ים לחקור אם צריך בעל החפץ לישבע אפילו אם בעל חוב טוען בספק שמא חזר ומכרם לשמעון או דוקא בטוען בע"ח שמשכנם טענת ודאי שחזר ראובן ומכרם לשמעון הנה ידוע דדבר זה הוא במחלוקת שנוי דלדעת מר"ן בבד"ה דעתו הוא בדין אסרסור שצריך שיטעון בע"ח הממשכן טענת ודאי ואזי ישבע הסרסור או בעל החפץ ואם טוען טענת ספק אין עליהם כי אם חר"ס יעו"ש אכן מור"ם כאן בסעיף זה סתם הדברים וכתב דסרסור או בעל החפץ ישבע. משמע בין יהיה טענתו ספק או ודאי אכן ראיתי להרב הקדוש מוהר"ר יוא"ל בסק"ה שהוכיח דמה שכתב הסמ"ע בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאם הביא עדים. שחייב בעל החפץ לישבע היינו בטוען הממשכן טענת ברי שהגם שהוא כדברי העדים שהיו של ראובן עכ"ז טוען שהוא יודע שחזר ראובן ומכרו