פעמוני זהב חלק א קלא

סברת כמה חולקים ועיין להרב פח"י לאמפרונטי זלה"ה אות לוה שהביא לנו גם סברת חולקים אחרים והרב חת"ם סופ"ר סימן נ"ה ולהר"ב פת"ש סו"ס צ"ו ועד אחורן הוא הרב מהריב"ו בספרו ויאמ"ר יצח"ק יעו"ש שאחר שהרבה להשיב העלה דלצאת ידי חובתו יש לו לדיין לפשר ליקח בעל הסחורה שמכרה או בעל הקרקע שמכרו בהקפה חלק בו כדין הבכור יעו"ש וא"כ הואיל ודברי הב"ח לאו בר סמכא הם כיצד אנחנו רוצים לדמות נדו"ד לפסק הב"ח הרי בלאו הכי פסק הב"ח אינו מוסכם זה דעיקר ראייתינו היא ללמוד מדברי הב"ח דבמקום שלא נשתעבד הדבר לא נשתעבד גם מה דאתי מחמתיה ובדבר הזה איכא למימר דגם הפוסקים החולקים על הרב"ח מודו לזה דלא חלקו עליו אלא בעיקר הדין עצמו דהיינו אפילו תהיה הסחורה בעין יד בעלים שמכרוה ויד כל בעלי חובות שוין הכי ס"ל אבל בדבר דלא נשתעבד הדבר איכא למימר גם מאי דאתי מחמתיה לא נשתעבד דמה לי הן או דמיהן וא"כ ממנו נלמד לנדו"ד דיכולה לתפוס המעות עצמן הוא הדין איכא למימר דיכולה לתפוס חלופיהן

אלא דאחר העיון נראה לחלק דלא דמי כלל הנדו"ד לההיא דסר"פ דהתם מילתא בטעמא דהואיל ולפי דברי שמעון הוא אומר שאינו אחיו ולא נתן לו מחלקו כלום א"כ כל זמן דמה שקבל לוי מראובן הוא או מאי דאתי קיים וידוע דזהו מאי דאתי מחמת ממון שקבל מראובן קיים דין הוא שלא יטול בו שמעון כלום ממ"ן דאם אמור שהוא אחיו הרי אמרינן ליה א"כ הרי נשאר בידך משלו מה שהיה ראוי לך לתת לו וא"כ טול אתה מה שנשאר לו בידך וראובן יטול מעותיו שנתן וא"כ בדין הוא לומר שם מה לי הם מה לי דמיהם

וכן בנדון הרב"ח הואיל וס"ל דמהדין אין שאר בעלי חובות יכולים לגבות כלל מדמי הסחורה שלקח בהקפה א"כ דין הוא דהואיל והיא לא נשתעבדה לבע"ח גם מאי דאתי מחמתה לא נשתעבד דמשום האי טעמא הוא כח סברת הרב"ח כמו שלמד מההוא דין שכתב הרב"י משם בעה"ת מדין שאם יש עדים שמעות עצמן או מאי דאתי מחמתייהו קיים ביד האשה אפילו היא אשת איש בע"ח גובה מהם ומזה הדין הוליד הרב"ח הדין דידיה וא"כ מוכרחים לומר לדעת הרב"ח דכמו התם בדין דבעה"ת דהדין הוא שאין יכול הבעל ליגע באותם דמים ולא לשום אדם זולת בע"ח שלהם כך ודאי ס"ל להרב"ח בדין הקיף הסחורה דכל זמן שעדיין לא גבו הבעלים אין יכולים שאר בע"ח לגבות ממנו ולכך דין הוא לומר בה מה לי אותה סחורה או תמורתה אבל בנדו"ד דאדרבא מיום הראשון שהוציאה האשה המעות בנדונייא ניתנה רשות לבע"ח לגבות מהם א"כ הוי כאלו מעות שלו לגבות מהם ומשועבדים לכל בע"ח והגם דיכולה לתפוס אותם למזונות מה שאין יכולה לתפוס ממעות שלו נמצא מעות נדונייא הם עדיפי לגבה יותר משאר מעותיו דקי"ל כמ"ש בסכ"ד שאפילו תפסה למזו"ן מוציאים מידה ובכאן אם תפסה אין מוציאין עכ"ז הואיל ויד בע"ח שולטת בהם ונתנו להם רבנן רשות לגבות מהם דהואיל ונתנו לו מעות ודאי להוציאם נתנו אותם דין הוא שאין זכות לאשה אלא כל זמן שהם בעין אבל אם חלפו עברו אפילו מאי דאתי מחמתייהו קיים אפילו הכי אינה יכולה לתפוס ופנים חדשות באו לכאן ודינם כדין ממון הבעל שאינה יכולה לתפוס למזונות

ולא דמי האי מילתא אלא לדינא דכתב מר"ן בס' ק"ז ס"ד וז"ל יורש שמכר כל נכסיו של אביו ואין בע"ח יכול לטרוף מהלקוחות יש אומרים שגובה ממעות שביד היורשים וי"א שאינו גובה ע"כ וכתב הסמ"ע ס"ק ט"ו עיין בטור שכתב דבמכרו מטלטלין כו"ע מודו שאין הבע"ח גובה מהדמים שביד היורשים משום שאין המטלטלין של היורשים משועבדין לבע"ח מן הדין ואף לתקנת הגאונים שתקנו שישתלם מהם בע"ח דוקא בעודם ביד היורשים אבל אם עברו ומכרו ודאי דיש לאוקמה אדין תורה יעו"ש הרי לפניך דבמקום שיש שעבוד על הדבר ואותו שעבוד אינו מן הדין אלא מתקנת חכמים לא אמרינן ביה דאפילו מאי דאתי מחמתיה נשתעבד וא"כ גם כאן כבר מר"ן כתב בסכ"ד דבמקום שיש בע"ח אין לאשה שעבוד על נכסי בעלה למזו"ן וכתב הסמ"ע דשעבוד מלוה הוא דאורייתא ושעבוד לאשה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אינו חייב לזון אשתו אלא אם יש לו אוכלת עמו וא"כ לפי זה במקום בע"ח אין לאשה שום שעבוד כלל על מה שיש ביד בעלה ואפילו אם תמצא לומר דתקנו לה שתוכל לתפוס מעות נדונייא לזה אמינא דוקא כשהם בעין שהיו עליהם תקנת חכמים אבל מאי דאתי מחמתייהו מעולם לא היו בתקנה ואוקמינהו אדינא

והגם דהש"ך פליג על אותו דין שכתב הסמ"ע וכתב שם הש"ך בסק"ז סק"ח דרב האי פליג וס"ל דאפילו ממעות שתפסו במטלטלין יכולין להוציא מיד היתומים א"כ הרי האי מילתא דמה לי הם מה לי דמיהם במחלוקת שנויה אפילו באופן זה וא"כ יכולה האשה לומר קי"ל כרבינו האי גאון ז"ל והש"ך שם וכו' עכ"ז אין ממנו סיוע לאשה דבנדו"ד אפילו רב האי גאון והש"ך יודו דהא הרש"ך שם כתב דסברת רב האי גאון איכא למימר טעמו משום דאחר תקנת הגאונים הדר דינייהו דמטלטלין להיות כשעבוד המקרקעי וגם מזיק שעבודו של חבירו מיקרו היתומים אבל בנדו"ד שעבוד המלוה קודם לאשה ומעולם לא זכתה לשום לה מזונות בפני בע"ח זולת החכמים תקנו לה אם תפסה מעות נדונייתה א"כ דיינו להעמיד אותה תקנה דוקא כשהמעות בעין אבל במאי דאתי מחמתייהו לא

אחרי זאת ראיתי להרב באה"ט באהע"ז ספ"ה סקכ"ג שהביא לשון וז"ל עיין בתשובת מהרי"ו סימן ע"ח שכתב דרשאה האשה לתפוס מעות נדונייתה אם הם בעין לצורך מזונותיה ע"כ הרי שם נקט בלשונו כשהם בעין וא"כ הגם דכאן לא כתב מלת בעין שם נתפרשו הדברים ודאי הכי נקטינן ופשוט ודו"ק

ש"ע ס"ל. הא דמסדרין דוקא בשלא נשבע לפרוע אבל אם נשבע לפרוע אין מסדרין לו וכו' לעולם קשה לי על מאי דנהוג קמן מקמאי דקמאי שמסדרין ללוה שמוציאים עליו שטר וידוע דשטרות דידן מסתמא כותבים בהם בקש"ם ושח"ך וכו' ובסוף השטר כותבים ונגמר הכל בקוש"ח וא"ך הואיל והשטר הוא בש"ח לפרוע חובו לזמן היאך מחייבים למלוה לסדר לו ועלה על דעתי לומר דאפשר דמר"ן איירי בנשבע בפרטות על דבר זה שיפרע לזמן פלוני אבל בשטרות