פעמוני זהב חלק א קכח

צ"ב שכתב דלעקר הדין דהאשה נשבעת בס"ת ואין חלוק בין נשים יקרות לשאר נשים דעלמא אלא להזמנה לדין דוקא וכתב דבימי מו"ר אביו זלה"ה וב"ד תבע אחד לאשה יקרה אשת חד מב"ד דהוה לו עושר וכבוד ותבעה על מה שהפקיד אצלה ועמדו ב"ד ושגרו סופרים אצלה וטענה בפניהם כדין נשים יקרות ונתחייבה שבועה דאורייתא וטען בעלה הדיין שתשבע בפנים לפני סובדי"ץ והב"ד אמרו לה שצריכה לבוא לפני ב"ד לישבע ונשאו ונתנו בדבר כדבעי להו למעבד ובהסכמה עלה שצריכה לישבע לפני ב"ד והוכרח בעלה הדיין להתפשר עם התובע והרב הנז' כתב דראה דברי הרדב"ז הנז' ועכ"ז אנן דגרירי בתר מר"ן בש"ע לעולם משביעין אשת איש בפני ב"ד אפילו יקרה שביקרות אחר שבודקין וחוקרין בדבר כמ"ש הגאון ז"ל וסיים דלא נחלקו הני אריוותא אלא באשה הנתבעת אבל באשה התובעת פשיטא שלא תטול עד שתשבע ופשוט וכ"כ הרב חו"ט המשול"ש בטו"ר למהר"ש ז"ל בס' ל"ז יעו"ש וק"ל

מור"ם ס"ו. ומזמנים אותה וכו' אבל אין בעלה חייב לשלם בשבילה אפע"פ שנושאת ונותנת תוך הבית וכו' נתתי בדעתי לדעת מהו הדין בהני נשי דידן בעירנו זאת שעל הרוב כשבעליהם אינם בעיר שהולכים להסתחרר חוץ לעיר ודרך הנשים לוקחים בהקפה כסות לבניהם הקטנים גם מאי דצריך לדידהו מדברים שדרכו של האיש לעשות לאשתו וגם מדברים הצריכים לצורכי הבית עד יום הכסא יבוא ביתו ומשלם חובי האשה ופעמים איזה בעל נפתל ועקש מתקוטט עם בע"ח של האשה ואינו רוצה לשלם אלא צועק ואומר לאו בעד"ד את לך אל האשה תשלם לך והאשה לית לה כלום מהו הדין הנה אם באנו לדברי מור"ם אלו ודאי דאין על הבעל שום חיוב דהא כתב הד"מ דמהר"ם פליג הרמב"ן ואפילו ראב"ן לא אמר אלא בדבר מועט וכו' א"כ נמצינו למידין דמור"ם דפסק כאן כמר"ם דעתיה הוא אפילו בדבר מועט אין להוציא מן הבעל והגם דהש"ך האריך לסתור דברי מור"ם ולבסוף העלה כדעת מוהרש"ל דהכל תלוי בראות עיני הדיין יעו"ע עכ"פ אין לנו אלא דברי מור"ם דקי"ל כוותיה היכא דמר"ן לא גילה דעתיה

אלא דעכ"ז בכאן נלע"ד דאזלינן כסברת הש"ך דפסק דכסברת מהרש"ל נקטינן דהכל תלוי בעיני הדיין ולפי מה שעינינו רואות דהבעל מתרצה מפקינן מיניה יעו"ש בהש"ך וא"כ בכאן הגם דמור"ם לא ס"ל הכי עכ"פ הואיל ומנהגא נהוג במקומינו זה דאנשים הם הקונות מאי דצריך לדידהו ולבנייהו וגם לבתייהו ולפעמים גם לבעליהם ודאי דהבעל חייב לשלם כפי ראות עיני הדיין דהבעל היה צריך לעשות דברים אלו והוי כאלו בעליהם מינו אותם מורשים מעקרא על זה והם הנושאות ונותנות בעסק הבית ובודאי דניחה ליהו במאי דעבדי וחייבים לשלם ודמי זה למ"ש מר"ן בס' שמ"ו סי"ז דאם שאלה האשה והודיע את בעלה שהיא שאולה הרי זה בעלה נכנס תחתיה ע"כ וא"כ גם כאן הואיל והיא עושה ברשות בעלה ולעולם דעתו סומכת על זה הוי כאלו הודיעו ונכנס תחתיה והגם דשם סיים מור"ם דדוקא נשתמש בא הבעל לאחר שהודיעו או שקבל וכו' שאני התם דאין לבעל שום הנאה אבל בכגון דא דהבעל הוא דמחויב לעשות דבר זה והאשה היא נעשית כשלוחו ומסתמא ניחא ליה א"כ משעה שקנתה היא נתחייב הוא ועיין שם להש"ך סקי"ד דשם הביא דברי מהרש"ל באשה ששאלה בגד על החתונה לפי כבודה ועושרה ומסתמא ניחא לבעל וחייב שם אפילו באונסין וכו' יעו"ש והגם דאיכא למימר דמהרש"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דכל בעל חייב לשלם בעד אשתו כפי ראות עיני הדיין וכמ"ש כאן הש"ך בשמו לא כן לדעת מור"ם דלא ס"ל הכי עכ"פ כבר מלתינו אמורה הואיל ומנהגא נהוג הוי כאלו ידע הבעל וניחא ליה

שוב ראיתי להרב זכו"ל ח"א חח"מ אות שי"ן שכתב וז"ל אשה ששאלה כלי משכנתה ונגנב מן הדין בעלה פטור אמנם המנהג לחיובי הבעל וכן עקר הרב עדו"ת ביעק"ב סכ"ג ועיין ש"ע סי' שמ"ו סי"ז ובבאה"ט שם עכ"ל וכן ראיתי לרב אחרון בעל שע"ר שלמ"ה שכתב וז"ל אשת איש שקבלה בגד מאחרים לעשות בו מלאכת ריקום שזו אומנותה ואיבדה אותו אם חייב הבעל לשלם שכן נהנה במלאכתה כדין אשה הנו"ן בתוך הבית או לא וגם היא אין לה מה לשלם דחייב הבעל לשלם משום תקנת השוק וניחא ליה לבעל שלא תתבטל אשתו ממלאכה שיש לו הנאה וכאלו קבלו בידים והכי נקטינן עכ"ל א"כ מזה יש ללמוד למאי דאתן עלה הואיל והבעל ניחא ליה ודו"ק

שם במור"ם. י"א דאין משביעין כשהיא מעוברת וכו' ראיתי כמה בני אדם שאינם רוצים לישבע כשהם חולים עד שיתרפאו ולדעתי יש סמך לטענתם מדברי מור"ם אלו דהא ראיתי להרב חת"ם סופ"ר סע"ז דיהיב טעמא למה אין משביעין למעוברת לאו משום סכנה דולדות אלא משום סכנה דאשה דאם באנו משום סכנה דולד אדרבא סברא הוא דיש סכנה לולד במה שמאחרין השבועה דבעון נדרים בנים מתים יעו"ש בדבריו אלא ס"ל דהטעם הוא הואיל והאשה בזמן עבירה נתונה בדין טפי כמבואר בפרק ב"מ יעו"ש ודמי ממש למה שאין אנו משביעין ביומי תשרי משום דלא להעמיד הנתבע בסכנת הדין כמ"ש באו"ח סו"ס תר"ב דאין ליתן חרם ולא להשביע בתשרי וכו' עיין כל זה שם בהרב הנז' מילתא בטעמא וא"כ לפי דברי הרב ה' דהטעם הוא משום סכנת האשה א"כ פשוט דמזה נלמד גם במי שהוא חולה ודאי אין להשביעו הואיל ובזמן חוליו מזלו גרוע הואיל ונפל תורא חדד סכינא על כן בדין הוא שלא לעורר עליו את הדין וק"ל: רפאל אנקאווא סי"ט