פעמוני זהב חלק א קכו

להרמב"ן סק"ט הביאה מר"ן סע"ה ובתשובת הרשב"א ח"ב סרל"א ובמהריק"ו ל"ג עכ"ל ואני עיינתי בדברי התוס' הנז' ובדברי הרא"ש ז"ל ומשם באירה כבעתא בכותחא דלדברי התוס' והרא"ש הם הפך דברי חכמי ישראל והראב"ד שכתב הרשב"א ופלגן בהדייהו וא"כ פשוט הוא דמ"ש הרב משנ"ה למל"ך עיין בתשובת הרמב"ן ק"ט ועיין במהריק"ו ותשובת הרשב"א רל"א כוונתו היא לומר דפליגי הם על תשובת הרשב"א הנ"ז בהרב"י סצ"ב דכמו דהתוס' והרשב"א פליגי ודאי גם מ"ש ועיין הרמב"ן והרשב"א כוונתו לומר פליגי ופשוט הוא וששתי כי מצאתי און לי כדברי דפלגאי נינהו וא"כ הדרן למאי דאמרן הואיל ותשובות אלו פלגאי נינהו ומה גם לפי פסק זה של הש"ע ס"ה דממנו נראה דיש פסול לחצאין דין הוא דבאומר ברור לו שחבירו חשוד על השבועה יכול לפוסלו לגבי עצמו ופסקינן ליה שלא ישבע הסת ואין עליו כי אם חר"ס ובלאו הכי כבר יסדתי דכך הורה זקן הרב מש"ה שכך מצא בפשיטות בתשובות מהר"י ן' מיגאס ז"ל משם הרי"ף יעו"ש אלא שתמיהא לי איך לא זכר ש"ר מכל מה שכתבנו כדרכו דרך הקודש להאריך כמידתו לכל רוח ודו"ק

ש"ך סק"ה. מי שנתחייב וכו' ולא למימר דהעד יפטרנו וכו' עיין להסמ"ע לקמן סקכ"א שהביא קושיית התוס' והביא שני תרוצים ודחה תרוץ שהביא משם מהר"ם יפה יעו"ש והש"ך חזק תרוץ השני דהטעם הוא למה משביעין שכנגד החשוד כדי שלא ילך וכו' ויאמר שאינו יודע שזה חשוד ומן הספק משביעין ליה יעו"ש בדברי הש"ך סקיו"ד וא"ך יש לתמוה על הש"ך למה בעד"א מכחיש הנתבע והנתבע חשוד למה הצריכו להתובע לישבע הרי ליכא האי גזירה דילמא כל אחד יביאהו לידי שבועה דבשלמא במודה מקצת איכא למיחש כל אחד יביאהו לידי שבועה אבל בעד"א מכחישו היאך שייך לומר כל אחד יביאהו הרי לא נחשדו ישראל להעיד שקר חלילה ואפשר לתרץ דלא חלקו חכמים וכמו דבמודה מקצת אמרו שישבע ויטול הוא הדין בעד"א מכחישו

שוב ראיתי להרב עזריאל ז"ל בחדושיו לשבועות דל"ב שהקשה לדברי הש"ך כן ותרץ וז"ל שוב ראיתי בתשובה מיימוני לספר משפטים ס' ס"א והובא בש"ך ספ"ז ס"ו סקי"ט בקצרה דהביא באמת משמעתין דכנגד החשוד לא אמרינן עד המסייע פוטר ויטול בלי שבועה דא"כ נפיק ממונא אפומא דחד סהדא והתורה אמרה לא יקום עד"א לכל עון בשום מקום רק לשבועה וא"כ אתי שפיר עכ"ל ולי ההדיוט נראה דאין זה מרווח דהואיל ובחשוד מן הדין אמרינן הואיל ואינו יכול לישבע ולא הביאנו לומר אלא משום איכא למיגזר וכו' כתירוץ השני א"כ במקום דליכא חשש לא נגזור וליכא למימר דעל פי חד סהדא יצא הממון אלא מידע ידעי דיצא הממון הואיל ואינו יכול לישבע וק"ל: סימן צ"ג

בש"ע ס"ד. המשליח וכו' עיין להרב משי"ש ח"א סקל"ג שנשאל בראובן ששכר פועל לעשות עמו בתבואה וכיוצא באיזה סחורה לברר או לשמור אם יכול להשביעו מספק כדין ב"ב או לא והעלה דדוקא לא הצריכו שבועה אלא אם נכנסו מעותיו של חבירו בידו לקנות או למכור אבל פועל בכל מידי שלא נכנס ממון חבירו בידו לקנות או למכור כי אם לעשות מלאכתו אין עליו אלא חר"ס אלה היו דברי הר"ב המלאך זלה"ה ודבריו מטין לדברי הרב נה"מ ז"ל שכתב בסימן זה וז"ל המשליח דוקא ששלחו לקנות או למכור שמורה התר באומר שהרויח לו איזה דבר שקנה בזול אבל שלח מעות לאחר אין בזה הוראת התר יעו"ש ועיין עוד להמשי"ש שם דסבר דגם בנותן לאומן לתקן לו איזה דבר אינו מביאו לידי שבועה בנק"ח ע"ש ודו"ק

ש"ע ס"ה. השותפים וכו' או שהיה אחד מפקיד הסחורה וכו' הנה דין זה ראיתי להרמב"ם שפסקו בפרק תשיעי מהלכות שו"ש הלכה וא"ו וכתב עליו הרכ"ס וז"ל דין זה פשוט הוא בטעמו עכ"ל ואני ראיתי ולא אבין דהרי טעמא דשותפ' וכל הנהו הנשבעין מספק משום דמורה התירא יעו"ש בגמרא פרק כל הנשבעין ובפוסקים א"כ בכאן שאחד שאינו מתעסק אלא שמפקידים אצלו סחורה וכו' לא שייך טעם מורי התירא א"כ למה הזקיקוהו לישבע. ואמרתי אני אולי יש לדמות דין זה למ"ש הרמב"ם שם הל"ה והוא מה שפסק הש"ע לעיל ס"ד דמי ששלח ביד חבירו חפץ למכור וכו' אפע"פ שלא נתן לו שכר על זה וכו' עכ"ז הואיל ונשא ונתן בממון של חבירו הרי זה כבן בית וכו' אלא דכל זה איננו שוה דהתם יש טעם מורה התירא הואיל ורואה אותו שהביא לו ריוח על ידי טרחתו ועיין מ"ש הרב נתיבו"ת המשפ"ט וז"ל המשליח דוקא ששלחו לקנות או למכור שמורה התירה באומר שקנה לו דבר בזול אבל שלח עמו מעות לחבירו אין בזה הוראת התר ע"כ וא"כ נדו"ד נמי דמי הוא לשולח מעות וליכא הוראת התר ולמה הזקיקוהו לישבע ומה לי נפקד זה משאר כל נפקד דעלמא דלא מצינו לו שישבע אם המפקיד מסופק אם נחסר לו מן הפיקדון או לא וצל"ע

שוב זכיתי וראיתי למהרי"ט ז"ל בתשובותיו סק"ה שהוקשה לו כן על דברי הרמב"ם והוצרך להשיב על זה ולומר דנראה דטעמא דמורי התירה גבי שותף לא הוי דומיא דשאר אריסי וכו' דכיון דטרח מורי התירא אלא טעמא דשותפין משום שאם אין השותף יכול להשביע את חבירו מספק יעכב גם הוא ממון לעצמו מממון השותפ' כנגד מה שחושד את חבירו להכי תקנו רבנן שבועת השות' שלא יהיה שום לב אחד נוקף על חבירו וכו' עכל"ה ונהניתי ודו"ק

ועיין להרב משי"ש ח"א סט"ל שכתב בדין שנים שקנו האלסיג"א והעמידו אחד לטרוח בעדם והם יושבים ובטלים והוא גובה ומביא להם פעם לזה ופעם לזה מעיקרא רצה לצדד שלא לישבע וז"ל נראה שאין יכולים להשביע זא"ז דאין אחד מהם טורח כדי שיורה התיר לעצמו אך מדברי הש"ע סימן צ"ג ס"ה נראה שצריכים לישבע עכ"ד בס' ט"ל ועיין עליו ג"כ שם סימן קע"ז יעו"ש שכך דעתו ולי הדל נראה דלפי קושיית מהרי"ט ותרוצו נראה דא"צ שבועה בזה הואיל