פעמוני זהב חלק א קכג

ריקם ויצא מלא דצריך בע"ה לישבע ויטול והתם יכול להיות דס"ל להסמ"ע דאפילו ראו העדים הכלים אפילו הכי בעה"ב צריך לישבע אפילו על מה שראו העדים והטעם הוא הואיל ואינם יודעים בבירור שהם גזולים וכמ"ש כאן הסמ"ע בתרוצו שמתרץ מאי שנא האי מהך דינא והסמ"ע לא ס"ל כדקדוקו של הש"ך שמדקדק מדברי הרי"ף דבכלים שראו העדים אין צריך עליהם שבועה וכמ"ש סק"ג אלא דהסמ"ע אית ליה הפך מזה ותמה שכתב ג"כ כאן מר"ן בסי"ד דניטל בלא שבועה אין ממנו ראיה לראוהו נכנס דלעיל ס"א דצריך לישבע דכאן בסי"ד מיירי שלא היה בע"ה שם ונכנס והוציא כלים אנן סהדי שגזלם והוי דינם כדין חטף שבסעיף ט"ו אבל לעיל שהיה בע"ה שם בבית מאן לימא לן דודאי גזלם יכול להיות כדבריו לכך איכא למימר אפילו בכלים שראו בידו צריך בע"ה לישבע ויטול ובזה נמי שקטה תמיהתו שתמה על הש"ך שמדקדק בסק"ג מההיא דהרי"ף ולא הביא ראייתו מדינא דמר"ן דסי"ד דשאני אותו דין שהיה בעל הבית בתוך ביתו מדין דסי"ד שלא היה האיש בביתו דודאי כל מה שהוציא בודאי גזול בידו ודו"ק: סימן צ"א

ש"ע ס"א. חנוני על פנקסו וכו' שניהם נשבעים ונוטלים וכו' ראיתי להרב משחד"ר בס' זה שנשאל בראובן שצוה לשמעון לפרוע בעדו לגוי אחד ובעד מה שיפרע עליו לגוי יעשה לו קרקעו משכונה וכן אמר שמעון שכבר פרע לגוי ועמד ראובן וכתב לו שטר משכונה ואחר זמן בא הגוי לתבוע לראובן בחוב ואמר לו שלא נתן לו שמעין כלום יע"ש דהעלה הרב דאם לא היה כתוב השטר של המשכונה דיינין ליה כדין חנוני ופועלים דישבע ויטול אלא דהואיל וכבר השטר כתוב ועומד בזה יש חילוק אם שמעון טוען שראובן הודה שפרע לגוי ומידע ידע ואח"ך כתב עליו השטר הדר דינו כאומר שטר אמנה או כתבתי ללוות ולא לויתי דהדין הוא אמרינן ליה זיל שלם ואח"כ תתבע אותו כמ"ש ספ"ב ואם יודה שמעון דלא ידע ראובן ולא נכתב השטר משכונה אלא על פי דברי שמעון הדין הוא דלא יטול כי אם בשבועה זהו תוכן דבריו וכעין זה ג"כ ראיתי להרב פת"ש סימן זה סק"ג משם חו"ט המשול"ש בראובן שהרשה את שמעון לעמוד לו על איזה תביעה ולהוציא הוצאות ואחר זמן כשבא לחשוב ההוצאות חשב עליו שיהיה נושא הוא בעירוני אחד סך מה והוצרך למחול לו כדי שיעמוד עמו וראובן טוען שהעירוני אמר לו שעכב בידו החוב בשביל טובות אחרים שעשה עם שמעין ולא על זה והעלה הרב דשמעון יעלה הסך ויחשוב אותו על ראובן רק יקבל חר"ס דכדבריו כן הוא דבשביל חוב ראובן עכבה יעו"ש והנה במ"ש הרב דשמעון יקבל חר"ס הואיל והוא טוען בריא שהעירוני אמר לו וכו' התמיהא מבוררת וכבר תמה עליו הרב פתח"י תשוב"ה בסיום דבריו וז"ל וגם מה שכתב כיון שטוען ראובן ברי יקבל עליו בחרם שכן הוא הדין לכאורא נראה דצריך לישבע על זה וצ"ע עכ"ל ולי ההדיוט לא ידעתי למה הצריך עיון לזה דודאי דחייב לישבע ליטול דאפילו העירוני הוא גוי וטענת ברי של כותי אין משביעין עליה וכמ"ש מר"ן בס' קמ"ט סי"ד יעו"ש. ובסמ"ע סקכ"א מכל מקום מצינו הש"ך סימן קס"ג שכתב דדוקא התם בגוי התובע אין ישראל נשבע אבל אם ישראל בא ליטול כגון אם הפועל גוי והחנוני ישראל או בהפך לא יטול מבעה"ב כי אם בשבועה יעו"ש שכתב כן משם הרשב"א וכתב דכו"ע מודו יעו"ש ועדיפא מזה ראיתי בס' כר"ח משם הרב כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה דאם הישראל תובע לגוי והישראל הוא מהנשבעים ונוטלים גם מן הגוי לא יטול אלא בשבועה יעו"ש וא"כ מכ"ש כאן שבא ליטול מישראל והיינו דינו דהרשב"א שכתב הש"ך ואם כאן היה המעשה שלא היה העירוני מכחיש את שמעון בפניו דבזה ליכא שבועה דחנוני ופועלים כמו שמפורש הדבר בסקכ"א ס"י ובש"ך שם סקנ"ז ובס' צ"א בדברי הש"ך סק"ו וסקי"א יעו"ש עכ"פ בנדון דידיה של הרב חו"ט השנ"י הרי שם ראובן הרשה את שמעון וא"כ היה צריך לישבע כדין המוציא הוצאות וכו' דפסק מור"ם בס"ג יעו"ש אלא דלפי האמת הוא נראה דהתם בנדון דהרב לא היה המורשה רוצה להוציא אלא כבר היה תפוס במה שקבל בחוב ואדרבא המרשה אותו הוא שבא להוציא ממני לכך לא היה צריך אלא חר"ס וק"ל

ש"ע ס"ה. יש לדון וכו' עיין מ"ש כאן הסמ"ע והש"ך בס' ק"ז ס"ק ז"ך וסקי"ד ומהריט"צ סי"ז ומשכנו"ת הרועי"ם או"ת פ' סמ"ז ולהרב תוש"י סק"י ולהרב ויאמ"ר יצח"ק סט"ל דמדברי כולם נלמד דכדברי הש"ך אזלינן דוקא באומדנות המוכיחות וכמ"ש הש"ך סקי"ד יעו"ש ועיין בסה"ק אשר קריתי לי בשם קרנ"י רא"ם דשם בתשובתי לעי"ת טאנז"א יע"א שם הארכתי יעו"ש בס' ודו"ק

וראיתי להרב וי"צ משם כנה"ג משם הרדב"ז דאפילו לא היה כתוב הפנקס בכתב יד המת שלא היה יודע לכתוב ומכ"ש אם היה יודע והיה כתוב בכתב יד אחר פשיטא דדיינין יעו"ש וק"ל

ש"ך סקכ"ו. נשבע בע"ה וכו' ולפע"ד דליכא כאן פלוגתא וכו' דבריו אלו לאו נגד הסמ"ע והע"ש דוקא אלא דגם מר"ן בב"י ס"ל דדברי הר"ן אך בחלקות תשית למו יעו"ש וכן בא כאן מפורש במשה"א דהש"ך פליג על המחבר עצמו יעו"ש ועיין בדברי הש"ך בסימן כ"ב סקכ"ב יעו"ש. ובדברי קצו"ת החוש"ן וק"ל: סימן צ"ב

סמ"ע סקי"א. וז"ל ובע"ש כתב וכו' דאפע"ג דאיסור שבועה דודאי קיימא לן וכו' מכאן סתירה למה שהקשה הסמ"ע על הע"ש בס' פ"ז סק"ג יעו"ש דמכאן מוכח דכוונת הע"ש היא ככוונת הסמ"ע שם סק"ג ובודאי דהסמ"ע בשעה שכתב מה שכתב בס' פ"ז לא ראה מ"ש הע"ש כאן בודאי לזה נתכוון הסמ"ע במ"ש בסוף דבריו וז"ל