פעמוני זהב חלק א קכב

יודע וכל טענתו כנגדו היא טענת ספק וא"כ הדר דינא כההיא דמור"ם דאפילו יודה לא יתחייב כלום וק"ל

ש"ע סז"ך. מי שנתחייב שבועה וכו' אבל צריך לקבל חר"ס וכו' יש לדקדק דדין זה מיחזי דסותר למ"ש לעיל סכ"ה דשם פסק כל הטוען טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממין אפע"פ שכפר אין מחייבין אותו לא הס"ת ולא חר"ס וכו' וכתב שם הסמ"ע סקע"ב לא יתחייב ממון אפע"פ שהוא מחייב בהודאתו ע"כ א"כ זה סותר למ"ש מור"ם דצריך לקבל חר"ס והרי גם כאן אי הוה מודה לא הוי מתחייב כי אם שבועה ומטעם זה לא מחייבינן ליה לישבע וכמ"ש הסמ"ע ספ"ה ואולי יש ליישב דכאן הואיל והוא מודה שהיה מחויב לו שבועה אלא שאומר כבר נשבע מחזי כדררא דממונא והטילו עליו חר"ס לפחות. עוד י"ל ודו"ק: סימן פ"ח

ש"ע ס"ז. אין מודה מקצת חייב עד שיודה ממ"ה ע"כ. ראיתי להרב משי"ש ח"א סכ"ו שנסתפק באחד שטען על חבירו שנישא בו מפאת דבר פליגי ועסק אחד כו"כ ומפאת דבר פלוני ועסק פלוני כו"כ והודה בא' וכפר בשני מכל וכל אי מיקרי מודה במקצת והוצרך לפשוט ספיקו מהמשנה דמציעא פ"ח בשואל ב' פרות יעו"ע ולע"ד תמוהים הם הדברים דלמה הוצרך להרחיק עדיו הוה ליה לפשוט ספיקו מדברי בע"ל התרמו"ת שהביא הרב"י בסע"ה במי שתבע לחבירו בשני הלואות וכל אחת היתה בזמן אחד וכפר בשניהם ופסק שם דאם מתוך טענת הכתות הכירו הב"ד דעדיין חייב לו מאותן שתי הלואות עשרים דינרים הו"ל כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים שהרי הב"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו ועל השאר ישבע כדר' חייא עכ"ל ופסקו בש"ע שם ס"ה ופשט הלשון מיירי דודאי מה שאמר והב"ד הכירו שעדיין חייב לו מאותן שני הלואות עשרים דינרים וכו' לאו כוונתו לומר עד שיכירו שנשאר בידו עשרים דינרים מאותן שתי הלואות דהיינו יכירו שנשאר עשרה מהלואה זו ועשרה מהלואה זו דא"כ הוא למה הוצרך להאריך בדבריו לומר תבע לחבירו שתי הלואות וכו' הו"ל למינקט מי שתבע לחבירו בהלואה ואמר לו פרעתיך כו"כ והכירו הב"ד שעדיין בידו וכו' אלא מוכרח דדבריו הם דבר בהווה כמי שלפעמים מזדמן לאדם רבוי חשבונות בין אדם לחבירו ומתהוית הכחשה ביניהם אם לפני הב"ד מאותם תביעות יכירו שנשאר ביד חבירו עשרים דינרים אזי חייב שבועה דאורייתא ואפילו מה שיתברר להם נשאר העשרים לא תהיה אלא באחת מן התביעות מוטל עליו ש"ד על כל מה שתבע ואין כאן מקום להאריך ודו"ק ועיין עוד מ"ש מר"ן ז"ל בס' זה סי"ט ומ"ש שם הסמ"ע סקל"ד יעו"ש ותנוח לך ודו"ק שיב ראיתי דבריו הם ש"ע גמור ס' זה סל"א וק"ל

ש"ע סכ"ח. אין הודאה בשטר חשיבה הודאה וכו' כיון שהוא על שעבוד קרקעות וכו' עיין להרב עדו"ת ביהוס"ף סל"ז שנשאל במי שנתחייב לחבירו במאה וחמשים מאה בשטר וחמשים בע"פ והלוה השיב שמאה שבשטר יודע וחמשים שבע"פ אינו יודע אי אמרינן בזה הו"ל משויל"ם או דילמא הודאה של שטר לא הודאה היא יעו"ע דהרב יצא לידון בדבר חדש דבשטרות דידן לא אמרינן ביהו אם הודה בהן מקרייא הודאה בשעבוד קרקעות דלא אמרו אין הודאה בשטר הודאה אלא בשטרות שהיו בימי התלמוד דלא היה השעבוד כי אם על הקרקע דוקא ולא על המטלטלים אבל בשטרות דידן שכותבים בהם מטל' אגב מקרעי אם הודה בשטר לא הויא שעבוד קרקעות אלא הוי כאלו הודה במקצת ויתחייב שביעה על הכפירה ואם אמר על השאר איני יודע הוי משויל"ם יעו"ש ושוב ראיתי להרב ברי"ת אבו"ת שדחה דבריו בשתי ידים והעלה דחילוק זה ליתיה כלל יע"ש ובעיקר דיניה של מהר"י ן' סאמון בעל עדו"ת ביהוס"ף עיין בס' כת"ש סימן זה ס"ק יו"ד ודו"ק ועיין לפטרו"ת לי מו"ד זלה"ה בספרו כר"ח ס"א חחמ"ש סימן יו"ד וק"ל: סימן פ"ט

סמ"ע סקכ"ה. חוץ מהשכיר וכו' ואומרים לו אל תצער וכו' מכאן מוכח דכל מאי שמצינן להרחיק את האדם משבועה אפילו באמת טוב וישר הוא ועיין להרב חת"ם סופ"ר ס"ץ שעשה סמוכות שאפילו משבועת אמת יעשה מאמצי כוחו דלא ליתי לידי שבועה יעו"ש: סימן צ'

בש"ך סק"ג ואינם יודעים וכו' ומשמע דמה שיודעים בבירור חייב להחזיר וכו' עיין לקמן בדברי הסמ"ע סקמ"ג דלא כן הוא דעתו וק"ל

סמ"ע סקמ"ג. עד שצריך להחזיר בלי שבועה ולא דמי לנגזל הנ"ל וכו' ראיתי להרב בעל ברי"ת אבו"ת ז"ל שכתב וז"ל משמע מלשונו דאף על מה שראו העדים צריך שבועה וז"א כמ"ש הש"ע בסעיף שלפני זה שהרי עדים ראו מה גזל הרי לך בפירוש דמה שראו העדים צריך להחזיר בלי שביעה וא"כ בזה הו"ל לתרץ בקיצור ועיין בש"ך סק"ג שהוכיח לדין זה מלשון הרי"ף ולא ידעתי למה הוצרך לדיוק ממ"ש והרי מפורשת בדברי הש"ע בסעיף שלפני זה וכמ"ש וצריך ישוב לכל זה ודו"ק עכ"ל ואני ראיתי ולא אבין דהא כוונת הסמ"ע להקשות דין זה מההוא דינא דלעיל דבנכנס לבית חבירו והוציא כלים ועדים ראוהו שנכנס