פעמוני זהב חלק א קכא

בבדי הנך שהביא מר"ן בפ"ל ולא קשיא כי אם מס' צ"ע ותרץ דלישנא דהרמב"ם נקט מ"מ אף לדעתו ז"ל הלכה כסתמיות מר"ן דתועיל שבועה להבא ואף לכתחילה צריכים לעשות כן ומילתא בטעמא. אלה היו דברי הרב ברי"ת אבו"ת סוף דבר בראותי דבריו אלו האחרונים שגם הרב החבי"ב כך דעתו דשוים הן אלו השבועות ולא כמ"ש שעלה על דעתי לחלק א"כ בטלה דעתי וקם דינא כדבריו דאם שנים נתעצמו ונשבעו עלתה להם שבועתם ושוב לא ישבע ודלא כי"א שכתב מר"ן כאן וק"ל

ש"ע סי"ז. במור"ם י"א דשבועת וכו' ולא ראיתי נוהגים כן עכ"ל עיין להרמ"ך דפירש לדברי מור"ם אלו ז"ל ר"ל לא קיימא לן הכי כ"כ הסמ"ע סקכ"ג ולי נראה דדוקא שישבע במנין אבל ביום הכניסה נוהגים גם בזמנינו וכן נראה ממ"ש מור"ם סימן ק' וז"ל אבל אין נותנים וכו' אלא ביום הכניסה ראשון ישבע עכ"ל וק"ל

סמ"ע סקס"א. וחבירו תובע וכו' דמשמע על הנשבע ועל המשביעו וכו' הנה מלשון זה של הסמ"ע נראה דבא לפרש דמר"ן ס"ל כדעת רש"י בשבועות דשבועת ה' תהיה בין שניהם היינו שחלה עליהם ושניהם נענשים בה יעו"ש ואם כן יש להקשות למה הסמ"ע הרחיק עדיו הוה ליה ליתן טעם כמ"ש רש"י עצמו משום דהתובע הו"ל לדקדק שלא ימסור ממונן ביד מי שאינו נאמן וכו' יעו"ש בב"י שהביא דברי רש"י יעו"ש וראיתי להרב חת"ס ס"ל שייסד ע"פ מילתה דמתאמרה בפום עמא דבר דאפילו שבועת אמת עבירה היא יעו"ש ובזה כתב שיש ליישב דברי הסמ"ע משום שיש להקשות דלצד שהנתבע יכול להיות שרוצה לישבע באמת היאך אמרינן סורו נא מעל אהלי הרשעים הרי הנתבע רצינו לישבע באמת והיאך מן הספק קרינן ליה רשע אלא דלפי מאי דרגל על לשוננו דשבועת אמת גם היא עבירה לזה נמי קרוי רשע דהוה ליה להשוות עצמו עם הלוה ולא ישבע כלל יעו"ש ואני ראיתי ולא אבין דהיכא נרמז זה בדברי הסמ"ע הרי כל דברי הסמ"ע אינם אלא כנגד המלוה שהרי זהו דבריו הוה ליה להשוות עמו באופן שלא יגרום שהשבועה תצא מפיו של זה על ידו וכו' ואולי שמא כך כוונתו דנתן טעם למלוה משום דהוה ליה להשוות עצמו כדי שממנו נבין דגם הלוה הוה ליה להשוות כדי שלא תצא השבועה מפיו אפילו היא באמת אלא דזה אינו נוח לי דיש יד הדוחה לדחות דלא חייבו למלוה להשוות אלא משום דהלוה נשבע לשקר אבל במקום שהלוה רצונו לישבע באמת לא נרמז מזה בסמ"ע דמחייב הלוה להפסיד מממונו ולהשוות עצמו סוף דבר אין ישוב לקושיית הסמ"ע בזה וי"ל וק"ל

ועיין להרב דמש"א ז"ל שכתב וז"ל פשוט דבין לדברי רש"י הנז' בין לדברי הגהו"ת משם התוס' שהביא הרב"י דוקא כשחבירו תובע את חבירו אבל אם הוא תובע את היורש קטן דב"ד משביעין אותו אין לומר דמה להם לעשות וכל כיוצא בזה ואפשר דהסמ"ע גם הוא כיון לזה אך שקצר יעו"ע וק"ל

ש"ע ס"כ. משביעין אותו וכו' ע"ד ב"ד ע"כ. עיין להרב גוא"ל זלה"ה בס' זה סקט"ו וז"ל שכתב מחויב שבועה שקפץ ונשבע חוזר ונשבע ע"ד ב"ד ר"ת עיין אלשיך קצ"ט עכ"ל אכן ראיתי להרב תוש"י ח"ב סנ"ד שהאריך והעלה דלא בעינן לומר ע"ד ב"ד אלא במי שנשבע בלי חיוב הב"ד אבל אם אחר שחייבוהו ב"ד נשבע הגם שלא אמר ע"ד המב"ה וע"ד הב"ד ודאי דעל דעתייהו נשבע יעו"ש וא"כ דברי הגוא"ל הנז' משם ר"ת איירי בקפץ קודם שיחייבוהו ב"ד ודו"ק

ש"ע סכ"ב. כל מי שנתחייב שבועה יש לו להחרים וכו' עיין מה שכתבתי לעיל סימן ס"ח משם הרב פתח"י תשוב"ה דיש מקומות שאין מחרימין יעו"ש אכן מדברי הטו"ז כאן לא כ"כ ע"ש

ש"ע סכ"ג. כל שבועה מן הדין בפני הלה וכו' עיין להכנה"ג ספ"ז סע"ו דלא אמרינן דבעינן שישבע לפני התובע אלא שבועה על טענת ודאי אבל חרם הבא על טענת ספק א"צ לישבע לפניו ולכ"ע מי שנשבע נשבע ע"כ והביא דבריו הרב כר"ח ח"א סימן נ"ה יעו"ש ועיין ויאמ"ר יצח"ק סמ"ג ודו"ק

ש"ך סקמ"ז. ואז אין וכו' וצריך לימוד ע"כ עיין להרב ויאמ"ר יצח"ק ח"ב ס' ששם פסק של גדול אחד דיהיב טעמא ותבלין לזה שתקנו לה שתשבע בפני היתומים כדי שתראה אותם ותחון עליהם ועיין שם מעשה שהיה ועלתה תועלת גדולה על ידי זה יעו"ש שוב בא לידי ספר חכמ"ת שלמ"ה הנדפס עם הש"ע וראיתי לו בסימן זה סי"ג שגם הוא מחלק דיתומים שאני יעו"ש

סמ"ע סקע"ד. אמרת ליתן וכו' משום דבהני אם יאמר וכו' לדעתי היה יכול למצוא אופן אחר והוא על פי מה שפסק לקמן בסקכ"ו ס"ב דאין המומחה משתעבד לשלם לנמחה אלא אם יש בידי מעות המומחה הלאו הכי לא יעו"ש וא"כ בכאן הוה יכול לומר כגון שהמומחה אומר להד"מ דהייני לא המחהו הממחה כלל דבזה הוא פטור דאפילו אם יודה ויאמר שהמחהו אין עליו חיוב ממון דהא יכול לטעון שאין בידו כלום יעו"ש בס"ב וסי"ג אלא נראה דלא רצה למינקט הך בבא משום דשם לא הוי מילתא פסיקתא דהא שם בעינן עד שיאמר שאין בידו משל הממחה כלום דאם יש בידו משל הממחה אלא דאומר לא הד"מ לא המחהו מעולם בזה ודאי דחייב לישבע על כפירתו וא"כ שם צריך לברר ולשאול תחלה אותו נתבע אם יש בידו משל ממחה או לא ועל זה נדון בכפירתו אם הוא יש בידו משל ממחה א"כ הרי זה חייב בהודאתו אם יודה וחייב שבועה על הכפירה שלא המחהו ואם אמר אין בידו אזי נדון שהוא פטור מתביעת הכפירה דהא אפילו אם יודה לא יתחייב ממון דהא אומר שאין בידו משל ממחה כלום

דודאי אין לנו לומר דמה שאמר אפילו אם יודה לא יתחייב ממון פירושה הוא אפילו יהיה בידו ממון הממחה יהיה פטור מן הכפירה הואיל ואפילו יודה יכול לטעון שקר ויאמר שאין בידו משל ממחה דזה לא יתכן דהיכא דהודה שיש בידו משל ממחה והוא כפר שלא המחהו ודאי יש לחייבו שבועה הואיל ולפי האמת אם יודה יתחייב ממון וא"כ הואיל ובאותו אופן יש בו צד דחייב על הכפירה ויש בו צד שפטור על הכפירה לכך לא נקטה כלל גם בלאו הכי שם אין עליו חיוב שבועה כי אם חר"ס הואיל ואין המומחה