פעמוני זהב חלק א קכ

אלא נראה פשוט דהעולם סמכו על דברי מור"ם דסרל"ז ס"ו שסיים על דברי מר"ן וכתב וז"ל וכל זה אם לא נטלו בידו אבל אם נטל בידו כתב אשורית אפילו אינו רק חכמה חיצונית או אל"ף בי"ת שאין בו רק אותיות אם נשבע בהם והן בידו הוי שבועה וע"ל סרי"ב והוא הדין אם לא אחזן בידו אלא היו מונחין לפניו ואמר במה שכתוב בהן עכ"ל וכתב שם הש"ך סקי"א וז"ל אבל אם נטל בידו וכתוב בתשו' מהר"ם מינץ ז"ל דאם הניח ידו עליהן דינו כנעלם בידו דא"ץ הגבהה אלא אחיזה בעלמא ע"כ וא"כ הרי יש סמך ויסוד למה שמניחים ידם על שאר ספרים ונשבעים בהם דמדברי מור"ם מוכח דהויא שבועה אלא דכאן בס' פ"ז לא הזכיר מר"ן ולא מור"ם מזה דבכאן לא איירי אלא כיצד משביעין וכיצד הוא עיקר השבועה כשאנחנו באים להשביעו ובזה הדין הוא שצריך להשביע בה' ובכנוי ואפילו כתב מר"ן בסט"ו ואם לא אחז בידו אלא תפלין וכו' דהיינו בקפץ ונשבע עכ"ף מיירי בקפץ ונשבע בה' אבל מדין קפץ ונשבע בתפלין עצמו או בתורה ולא בה' בזה לא דבר אבל אה"ן אם יתקרי ויקפוץ וישבע בספר עצמו אי בשאר ספרים הויא שבועתו שבועה והגם דלדעת הטו"ז שם ביור"ד סו"ס רי"ב מחזי דאפילו לכתחילה יכול להשביע בס"ת דהיינו בתורה אם יניח ידו על התורה כמ"ש שם אפשר דהאידנא נהגו וסמכו על פי פסק ומנהג האחרונים דפסק כאן שבדורות אחרונים בטלו השבועה בה' לפי שעונשה חמור ונהגו להשביע בארור וכו' וכך דעתייהו דהנהו דיינים שראה הטו"ז וכך הוא הסכים על ידם אם יניח ידו על התורה דבחרו להם אותה שבועה הואיל ואין בהם הזכרת השם ולא אלות ולא אררות ועל זה סמכינן ותו לא מידי וק"ל

שם שנים שנתעצמו. ראיתי להרב ברית אבות זלה"ה בס"ז שהקשה דמאי שנא כאן דלא מהני מה שנשבע כבר מההיא דסי' צ"ט דתקנו הגאונים שישבע וכו' וכולל בשבועתו שכל מה שירויח וכו' דהתם מועיל שבועה להבא והכא אין מועיל ומאי שנא ותרץ וז"ל ונלע"ד לחלק דהתם הטעם שנשבעין להבא הוא כדי שלא להוציא ש"ש לבטלה בכל חדש וכן מבואר שם ברמ"א לכך התם הוא שמועיל משא"כ הכא ועוד י"ל דהתם עיקר השבועה הוא על העבר רק שכולל בה ג"כ להבא ולכך חמירה משא"כ הכא דהכל הוא להבא זהו מה שנלע"ד ולא ראיתי מי שנתעורר בזה עכ"ל ואני לע"ד דברי הרב לא נתחוורו בעיני דאי מטעם הראשון שלא להשביעו כל חדש ולהוציא ש"ש לבטלה סו"ס מה אהני לן במה שתקנו לו להשביע מקודם הרי אדרבא נותנים לפניו מכשול שמשביעים אותו שבועה שעובר עליה הואיל ובאותה שעה לא יצאת שבועה לשקר ומה תקנה היא זו הרי עביד דלא יעמוד בשבועתו

גם מה שתרץ בתרוץ שני הואיל ועיקר השבועה וכו' גם כאן יש להקשות לגבי גלגול זה השתא לא עבר עליו בשעה שנשבע עליו ומה חומרא יש לגבי גלגול הרי אפשר שיעבור על שבועתו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו בתירוצים אלו ומה שנלע"ד בעיקר הקושייא הוא מעיקרא אין כאן קושי' דבשלמא הכא מיירי בשנים שנתעצמו בדין ונשבעו ואח"כ לבסוף חזר האחד לטעון על חבירו שלא טען אמת וא"כ הואיל וטען עליו טענת בריא שלא קיים שבועתו וחזר וטען שקר בזה הדין הוא דצריך לישבע הואיל וזה קרי בחיל שיודע בבירור שלא טען אמת ולשקר נשבע באותה שבועה ואפשר דהאמת אתו הואיל ובאותה שעה לא יצאת מפיו לשקר לא היתה חמירה בעיניו אבל התם בס' צ"ט מן הראוי לא היה לנו להשביעו כלל אלא שהגאונים מפני תקנת המלוים תקנו לו שישבע בנק"ח ובכלל התקנה תקנו ג"כ שישבע להבא הן מפני תקנת המלוים שלא תנעול דלת הן מפני הזכרת ה' לבטלה בכל חדש על כן תקנו שישבע להבא וחלילה לנו לו' שעתיד להרויח ולהטמין המעות אין לנו לחשוד שום בר ישראל שישבע לשקר אפילו לא יצאה השתא שבועה לשקר מפיו ודוגמא לזה משביעין לכהן גדול שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו דמן הראוי היה להם להשביעו אחר הקטרתו את הקטורת שעשה כמו שאמרו לו הלאו הכי מעמידין כהן אחר להקטיר כדין אלא ודאי דלא נחשדו ישראל לישבע לשקר אפילו אין עתה יוצאה השבועה לשקר מפיו לא כן כאן מיירי שטען עליו בריא שלשקר נשבע ודוגמא לזה פסק מר"ן בס"ו ע"א דאפילו פטרו מחר"ס עכ"ז לא מהני יעו"ש ופירש שם הסמ"ע הטעם שיאמר לו לא האמנתיך לגזול אותי הרי לפניך אפילו האמינו מלקבל חר"ס אם חזר וטען עליו שגזלו בבירור צריך הוא לקבל חר"ס מטעם שכתב הסמ"ע וגם כאן כן

אלא דלפי זה רואה אנכי דגם באותו דין דסי' צ"ט אם יטעון המלוה על הלוה טענת ברי דאיהו ידע ביה דהרויח והטמין המעות ולא נתן לו דיזקיקו עוד לישבע שבועת הגאונים וזה צריך לי עיון דנראה מהתם דאם כבר נשבע נפטר ושוב לא ישבע בין בטענת ספק בין בטענת ברי על כן צל"ע וק"ל

שוב התבוננתי וראיתי להרב הנז' שכתב עוד פסקא אחרת אחר דבריו הראשונים וחזר עוד בשניות וכתב דברים הראשונים אלא שבשניים הוסיף לומר דדברי הרשב"א שפסק כאן הם במחלוקת שנויים יע"ש דהעלה לדינא כדינא דסי' צ"ט וכתב דמה שכתב מר"ן כאן בשם י"א לבד וסתם כוותייהו מדי פלוגתא לא יצא והלכה היא כסתמא דס' צ"ט וא"כ גם בשנים שנתעצמו בדין הדין הוא דאין צריך לישבע לפי דבריו יעו"ש. והביא משם כנה"ג שגם מר ניהו רבה כתב דהרשב"א והרא"ש פליגי בפלוגתא דרש"י ור"ת שהביא מר"ן דסל"ד אם בשבועה דלהבא נעשה חשוד וכו' ומזה הוקשה לו על מר"ן למה בסל"ד ובספ"ז הביא מחלוקת ובסי' צ"ט סתם דמהני שבועה להבא ולא באר דלמ"ד לא נעשה חשוד לא הויא שבועה וצריך לישבע כל שלשים יום ע"כ וכתב הרב הנז' דלפי מ"ש ניחא ואף למה שכתב הרב כנה"ג דזה תלוי בפלוגתא דסל"ד הרי מצינו בסל"ד פסק בסתם דהוי חשוד ש"מ דהויא שבועה ובסי' צ"ט חזר וסתם דהוי שבועה ולא הויא סברת החולקים הכי נקטינן והוסיף עוד וכתב וז"ל הן אמת דלפי דברי כנה"ג עדיין יש לדקדק למה בספ"ז לא הביא כי אם סברת החולקים וכו' לבד דמחזי דדעתיה לסתום כסברא זאת ולפי הכלל המסור קשיא הלכתא אהלכתא והרב כנה"ג חשיב ליה ההיא דסי' פ"ז