פעמוני זהב חלק א קיד

הרחמן יצילנו וכן יום כ"ה בחודש מחודשי השנה מי שנשבע בו ימות ודאי בקרוב ה' יצילנו אנו ובנינו עד עולם אכי"ר ע"כ

סמ"ע סק"ג. מודה במקצת וכו' ודלא כמ"ש בע"ש וכו' נשאלתי מאחד חכם דיין ומו"ץ נר"ו וז"ל עיין בסמ"ע ספ"ז סק"ג שהביא דברי הע"ש והקשה עליו ואני הפעוט לא הבנתי דבריו חדא דלמה לא הקשה עליו מדבריו שהביא הרב הנ"ז בס' צ"ב סקי"א שנית שכתב מה שכתב ע"ש ז"ל בלשונו שהביא הנז' בס' פ"ז דחשיד אממונא וכו' ומאי חשיד איכא הכא כיון שהוא משתמיט עד דלהוי ליה גם מה שכתב הנז' עליו ואם היה דעת הע"ש וכו' מאי ספק מלוה ישנה איכא אחר מדיהוי ליה יתן מאי איכא למימר וצל"ע אלה היו דברי החכם השואל

לדעתי אחר המחילה דלע"ד דכוונת הע"ש פשוטה היא דכוונתו לומר דטעם מודה מקצת שחייבתו תורה שבועה הוא משום שמא אשתמוטי עד דלהוי ליה אבל יש להסתפק ג"כ שמא חשוד הוא הלוה הזה ליקח ממון של חבירו ויכפור והא דלא כפריה חזקה אין אדם מעיז לכך הוצרך להודות לו מחצה וא"כ הדבר שקול שמא אישתמוטי שמא דעתו לגוזלו לכך הטיל רחמנא עליה שבועה שממה נפשך יודה שאם הוה דעתו לאישתמוטי א"כ כשיבוא לישבע ודאי יודה ואפילו אי אמרינן דדעתו היה להודות מחצה ולכפור מחצה אפילו הכי ע"י שבועה יודה דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וא"כ זהו כוונת הע"ש באומרו דטעמו הוא משום אישתמוטי והדר אמר ואם דעתו היתה לגוזלו אפילו הכי אין לנו לחוש שמא ישבע דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ובזה נסתלקה תמיהא השנייה וגם השלישית ג"כ ממילא אזדא לה דכוונת הסמ"ע לומר דדוחק לומר דכוונת הע"ש דכוונתו לומר דמודה במקצת דינו הוא שישבע מטעם שמא אישתמוטי ועל ידי שבועה יודה ואת"ל דהלוה הזה כוונתו היתה בכפירתו במחצה שמא יש לו עליו מלוה ישנה עכ"ף מאן דחשיד לעכב בידו ממון בשביל מלוה ישנה אינו חשוד לישבע מכח ספק מלוה ישנה ודבריו מיוסדים על כוונת דבריו שהביא הסמ"ע בס' צ"ב דספיק שבועה חמורה ליה מספק מלוה ואין כאן תמיהות אך הדקדוק הראשון שמדקדק למה הסמ"ע לא הקשה דברי הע"ש אהדדי לכאורה נראה שהוה דקדוק קצת אכן יש ליישב ולומר דאדרבא ניחא להקשות עליו מגמרא ערוכה יותר מלהקשות עליו מדבריו אהדדי דמחזי כאלו אין לדבריו סתירה כי אם מדבריו וא"כ הוא דלא היתה סתירה לדברי הע"ש כי אם מדבריו דסי' צ"ב א"כ מאין לו הרגלים הסמ"ע לדחות דבריו שכתב כאן בס' פ"ז הרי היינו יכולים לומר דדברי הע"ש שכתב כאן בס' פ"ז הם האמת אכן דבריו דבסי' צ"ב דמחלק בין שבועת ספק לשבועת ודאי נימא ביהו אדרבא שאין יסוד ועיקר לאותו חלוק אלא דבכולהו נימא חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ומאין לו הסמ"ע לדחות דברי הע"ש שכתב כאן על כן הוצרך להקשות עליו מן הגמרא להפיל סברתו ארצה ודבריו דסי' צ"ב הם האמת אכן יש לדקדק קצת דעכ"ז אפי' נימא דניחא ליה להקשות מן הגמרא יותר עכ"פ היה לו ג"כ לסיים ולומר דהרב גם הוא עצמו סבר לה כן כמ"ש בס' צ"ב ולמה לא הזכיר מדבריו דס' צ"ב כלום ונראה דאין זה מעכב דהואיל והקשה מן הגמרא דהיא סברא מוסכמת דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא לא הוצרך לומר דגם הע"ש עצמו מודה בזה דהוי כיהודה ועוד לקרא ובפרט דלא כתבה הרב הע"ש אלא בדרך שלילה וכמו שהובאו דבריו בס' צ"ב וז"ל דאע"ג דאיסור שבועה דודאי וכו' וא"כ הואיל ודברי הע"ש הם דרך שלילה לא חש להקשות מהם והקשה ממקור הדין וק"ל

הש"ך סקי"ג. מתוך טענת וכו' ואם אומר חמשים לית לך גבאי וחמשים איני יודע אם פרעתיך הו"ל מודה מקצת וכו' כן כתב הרמב"ם והר"ן וכו' עיין ד"מ ס"ב שכך הביא משם הרמב"ן אך שם הביא דהמרדכ"י חולק עיין עליו שם

ש"ע ס"ו. הודה במקצת ועד"א מסייעו י"א שפוטרו וי"א שאינו פוטרו ע"כ הגם דקי"ל כל מקום שכותב מר"ן י"א וי"א נקטינן כי"א בתרא בדין זה ראיתי להרב עדו"ת ביהוס"ף ז"ל בס' נ"ט שכתב משם מורו הרשב"א זיע"א דהלכה בזו כהכרעת רמ"א שכתב והעיקר כסברא הראשונה ואמר לו שכך היה דן תמיד מורינו הגדול מוהריב"ע זלה"ה ושכך מטין דברי מר"ן בדין זה בספרו ב"י עכ"ל ואני הכותב בא לפני מעשה במי שתבע ליורשים בטענת ודאי שירשו מאביהם ותבע אותם לשלם חוב אביהם והם טענו שכבר נשבעו על זה לאחרים שלא הניח אביהם כלל והביאו עד"א על זה שכבר נשבעו ודנתי מסברא דנפשאי דמהני עד זה לפוטרם משבועה דמה לי אם יעיד להם שלא ירשו או יעיד להם שכבר נשבעו סוף סוף שוים הם ולפי עדותו פטורים הם זהו מה שדנתי מסברתי ולא נחה דעתי עד שבקרב ימים זכיתי להיות מבעל'י תשוב'ה וראיתי לו בס' זה סק"ט שהביא משם הרב חת"ם סופ"ר סס"ט שכתב בעד אחד המעיד שמחל הבעל לאשתו השבעת הכתובה אי פוטר או לא וכו' וצדד לכאן ולכאן ולבסוף כתב אמנם יש לחלק דאי טענה שפטרה משבועה בפני עדים ואין לה עתה אלא עד אחד בפנינו י"ל כנ"ל מחילה גופה טענה מעלייתא היא אך אי טענה שפטרה בינה לבין עצמה וי"ל עד"א שסיפר לו הבעל והודה לו שפטרה א"כ א"א לומר שפטרה מטעם דמהימנת ליה ולא בעי להשביעה על מגן דהא אכתי תצטרך לישבע על המחילה ומה הואיל במחילה בינו לבינה וע"כ דלא מהימנת ליה רק שלא תצטרך לישבע שלא תפסה משום שאפילו תפסה מחל לה וזהו טענה גרועה שימחול לה התפיסה ובעיא מיגו בזה שפיר י"ל הדין דבהא אפילו החולקים על המרדכ"י מודים דלא מהני לה עד"א לפוטרה משבועה אלה היו דברי הר' ח"ס שהביא הפת"ש א"כ מכל הצדדין שכתב הרב הנז' יתברר לך דהיורשים הנז"ל פטורים כמו שדמיתי בדעתי דוק ותמצא כדברי ודו"ק

שוב ראיתי להרב ה' סק"ו שכתב וז"ל עיין תשובת וש"ב הכה"ן שכתב דהא דעד המסייע פוטר משבועה לאו דוקא שהעיד מסייעו ממש ואמר כדבריו אלא אפילו אינו מסייעו ממש כי הוא אומר שפרע והעד אומר שהתובע הודה לפניו ולפני עד אחד בהודאה גמורה שזה אינו חייב