פעמוני זהב חלק א קי

הואיל והיה הפסיד בדבר ודאי דצריך לומר לו ולהודיעו שיש הפסיד ומכאן והלאה לא ישתעבד הלאו הכי לא הוי גלוי דעתא דהוי כחלקו השותפ' לבוא חשבון על ההפסיד לבדו ועל הריוח לבדו אבל בכאן דאדרבא יש ריוח וזה בא ופרעו על הריוח של חדשים שעברו הוי כחלקו בפועל אע"ג דלא גילו על העתידות אינו צריך דמשעת שפרעו איגלאי מילתא דחלקו על מה שעבר וזה עדיף מפסק מור"ם ופשוט וקרוב דהמלא"ך ר"ב ז"ל על סמך פסקו ודבריו אמת וצדק

ודע דמה שכתבתי לעיל דטוב וישר לכתוב בשטרי עסקות שהאמינו לומר דלשם רווחא נתן דוקא לפי מה שהיו כותבים בשטרות נאמנות סתם אבל לשטרי דידן שכותבים שהאמין המקבל לנותן על כל עניני שטז"ו קור"י וכו' ראיתי בס' כר"ח סקפ"ט ששם הביא פסק אחד של כמוהר"ש ן' צור זלה"ה משם מו"ז הגדול הרשב"ץ זלה"ה פסק ארוך בראיות חותכות דמהני גם אם אמור יאמר הנותן שהמקבל הודה לו שיש ריוח ומוצא ממנו הריוח ואפילו נגד היתומים יכול לטעון שהודה אביהם ומוציא מהם מכח הנאמנות שהאמינו אביהם עליו ועל ב"ך אלא דשם הצריך לנותן לקבל חר"ס ואנן בדידן אפילו חר"ס אינו צריך הנותן לקבל הואיל ובשטרי דידן כותבים שהאמינו ופטרו אפילו מחר"ס בכח השח"ך וכמו שכתוב אצלינו זה בכמה מקומות אין כאן מקום להאריך יותר וצוי"ם אמן

ש"ך סקע"ט. ויש מי שאומר וכו' כתב בתשובת מהריב"ל וכו' ולא מיחוור לי האי פסקא וכו' עיין להרב תוש"י ח"א סכ"א שנשאל בנדון כעין זה שהמקבל הודה ופרע הקרן והריוח ואח"ז באו לידו נכסי הנותן שהוא המלוה ויצא לטעון שמא שנתן לו ריוח ביומי העסקא היה בטעות לפי שהוא כשעשה החשבון לא עלה על דעתו שגוי אחד נושא בו לעסק השותפות ועכשיו כשאגלאי מילתא שגוי אחד נושא בו לעסק השותפ' אגלאי מלתא דמה שנתן לו בריוח היה בטעות ועל זה השיב דאפילו אם היו יהיה ללוה הזה מיגו דפרעתי או להד"מ אינו נאמן וחייב לפרוע דהואיל והודה ופרע הוי כעדים וכתב בסוף דבריו וז"ל ואע"פ שהרב הש"ך סקע"ט השיג על מהר"י ן' לב בנתן כת"י על הריוח דיכול לומר טעיתי וחשבתי שיפרעו בחובות ע"ש ה"מ בנתן כת"י לבד דס"ל להרב דיכול לומר טעיתי נגד כת"י כמו שיכול לומר באתם עדי אף שיכול לומר משטה אבל היכא שפרע גם הריוח גם הרב מודה שם דאינו יכול לומר שום טענה כיון שנתן מעות משום דלא עביד כולי האי מעשה בנתינה אא"כ הוא ברור ואין לאחר מעשה כלום ואפילו לסברת הראב"ד עכל"ה ושוב ראיתי להרב מוהררי"ע זלה"ה בס' בי"ת יהוד"ה ח"ב ספ"ב שגם מור ניהו רבה הכי פסיק ותני יעו"ע ודו"ק

ש"ך סקפ"א. עי"ל דהתם מיירי בפקדון וכו' לפי תרוץ זה נראה דבא לחלוק על הסמ"ע וס"ל דבהלואה בכל ענין אפילו הגיע הזמן של פירעון ותבעו המלוה ואמר לו שיתן ריוח אפילו הכי פטור דמיחזי כרבית ובודאי דאין להוציא מיד הלוה דיכול לומר קי"ל כנלע"ד וכן מצאתי להרב ברי"ת אבו"ת שהסכים לסברא זו ועיין מ"ש אצלי בס' קכ"א על דברי הסמ"ע כאן ודו"ק ועיין להרב ח"ס ח"מ סקע"ח וק"ל. סימן פ"ב

ש"ע ס"ו. היה המלוה ת"ח אין משביעין אותו וכו' ואם הת"ח פוגם שטרו דקי"ל אפילו לא טען הלוה אישתבע לי אנן קי"ל דטענין ליה מהו הדין של הת"ח אם יש לנהוג כמ"ש כאן. ראיתי להרב מש"ה מע' פ' א"כ שהביא דברי הלח"ם בפרי"ד מהל' מלוה הל"ב דמשם באירה דלדעת הרמב"ם הוא דגם בפוגם יש לנהוג כמ"ש כאן דאין משביעין ולדעת הטו"ר נראה דת"ח שוה לאדם דעלמא בדין פוגם ומנ"ר אוסיף מדיליה דגם בע"ל התרומו"ת דעתו היא כדעת הטו"ר דהשתא להרמב"ם דין כופר ופוגם שוה בת"ח ולא מזדקינן ליה לישבע ולדעת הבעה"ת והטו"ר יש חלוק ובפוגם דינו כשאר כל אדם וכתב דגם הרב חו"ט המשול"ש ח"ב ס"ה דף מ"ז ע"ג דעתו כדעת הלח"ם ושוינהו בפלוגתא יעו"ש אלא דהרב מש"ה הנז' מצדד אצדודי דדעת מר"ן היא כדעת הרמב"ם ולבסוף חזר וכתב וז"ל ולענין דינא אם תמצא לומר דהרמב"ם חלוק בדבר כיון דבעה"ת והרא"ש והטו"ר ז"ל ס"ל דבפוגם לא מסק'י להשביע להת"ח הכי נקטינן וכ"ש אם נאמר שזו היא דעת הרמב"ם לפ"ד מר"ן בש"ע עכ"ל יעו"ש דיש טעות סופר בסוף דבריו האחרונים כמו שניכר לעין וצ"ל ומסקינן ליה לישבע וק"ל

ודע דכל זה הוא לענין שבועת המשנה שצריך לישבע קודם הגבייה היכא דטוענו אישתבע לי בזה הוא דיש חלוק לת"ח בין טענת אשתבע לי לפוגם שטרו אבל אחר הפירעון יכול הלוה להשביע אפילו לת"ח שבועת הס"ת וכמ"ש הטו"ז ופשוט ועיין בספר הגהות אמר"י ברו"ך הנדפסים בס' זה מ"ש על מנהגם בשבועת הת"ח ודו"ק

ובעיקר הדין אם יש לנהוג דין ת"ח האידנא לענין זה עיין להרב מש"ה במערכת הנז"ל מה שכתב בזה ועיין להרב דמש"ק אליעזר ז"ל וק"ל

ש"ע ס"ט. לא היה חשוד וכו' אלא אחרים סתם הרשות וכו' ואם חזר הלוה ואמר לו קבל אתה חר"ס ואני אשלם עיין מ"ש אצלי לקמן בס"ד בס' פ"ז סי"א יעו"ש ועיין דמש"א מה שדקדק מכאן יעו"ש ודו"ק

סמ"ע סק"ל. או השבע וכו' לפ"ז צ"ל דמה שאמר וכו' דמה לי זה או זה וכו' כוונת הסמ"ע לומר דבס' פ"ז מבואר דכל מי שמשביע חבירו המשביעו יקבל חר"ס ועל זה הוקשה כאן להסמ"ע על מאי דאמר מר"ן דאם אמר התובע איני נשבע ואיני נוטל אלא אחרים סתם הרשות בידו היאך סיים ואמר ואין הלוה יכול לומר או השבע או הוציאני וכו' היאך יוצדק הנתבע שיאמר דבר זה הרי בלאו הכי כשאמר הנתבע לתובע שישבע ויטול הרי הנתבע הזה צריך לקבל חר"ס וא"כ היאך יוצדק שירצה לקבל חר"ס וחבירו ישבע והוא ישלם ולא ירצה לקבל חר"ס ויפטר. לזה כתב דכאן איירי שאומר השבע וטול ואני לא אקבל חר"ס ופשוט ובשביל מה שנתעקש