פעמוני זהב חלק א קז

הטענה שבא לזכות בה עכ"ל יעו"ש נקטינן מכאן מדברי הר"ן שם שכתב סברת רבינו יונה באחרונה וס"ל דאפילו חוץ לב"ד מהנייא ומזכותו אתייא חובתו א"כ ודאי דלהלכה נקטינן דאם טען חוץ לב"ד ואותה טענה היתה לזכותו ומכללא אתייא חובתו א"כ אינו יכול לחזור מטענתו שטענו חוץ לב"ד וכן ראיתי להטו"ז בס' ע"ט ס"ט שכתב וז"ל וכיון ששם קי"ל כהרב ר' יונה ז"ל שכ"כ הש"ע בשם יש מי שחולק הכי נמי קי"ל כוותיה כנלע"ד אף שבש"ע לא הביאו מ"מ הלכה רווחת היא עכ"ל יעו"ש בדברי הטו"ז והכי נקטינן ודו"ק: סימן פ"א

ש"ע ס"א אמר לחבירו וכו' משטה הייתי בך נאמן ע"כ עיין להרב מאמ"ר קדישי"ן ולהרב גוא"ל זלה"ה שכתבו משם תשו' הרא"ש שאם הודה בסך מה ובחלק מהסך ההוא אינו יכול לומר משטה. גם על השאר אינו יכול לומר משטה יעו"ש במ"ק סקט"ו ובגואל סק"א וק"ל

גם עיין להרב מ"ק סקט"ו שכתב וז"ל הרדב"ז בהקדש לא שייך לומר משטה ולא שלא להשביע עכ"ל אבל ראיתי להרב גוא"ל סקי"ז שהביא גם הוא סברת הרדב"ז וסיים עלה וז"ל ונחלק עליו הרב כ"ה בס' ל"ב דין כ"ח הגהו"ט עכ"ל

גם עיין להרב גוא"ל שם שכתב משם מהר"ם אלשקר ז"ל שאם טען על חבירו שהזיקו והודה לו בפני עדים לא שייך השטאה ע"כ יעו"ש

ש"ך סק"ז אבל שכ"מ וכו' והכי מוכח ממה שהוכיחו וכו' דטענין ליורשים וכו' ואי כדברי ב"י מאי מוכחין וכו' וי"ל בדוחק וכו' פירוש דבריו הכי הוא דהרא"ש והמרדכי הוכיחו דטענין ליורשים הכוונה במי שהוא בריא והודה בלי אתם עדי ואח"כ מת דיכולים ב"ד לטעון ליתמי אביהן כיוון להשטות והוכיחו כן מש"ס ס"פ גט פשוט דבעי אי אדם משטה בשעת מיתה והכוונה היא לטעון ליתמי זהו הוכחתם ועל זה קא מתמה הש"ך דלפי דעת הרב"י מהיכן מוכח להרא"ש והמרדכי הכי דילמא פירוש דתלמודא הוא דבעי אם אדם משטה בשעת מיתה. היינו לענין שאם עמד ואמר משטה הייתי אם דבריו קיימים אם לא או אפילו לטעון ליורשיו אם עמד וטען כן ואח"כ מת וכו' אבל כל היכא דלא אמר איהו גופיה משטה הייתי דילמא לא טענינן ליתמי כן ואפילו בבריא דהודה בלי אתם עדי נמי הכי דכל זמן דלא טעין איהו אנן לא טענין ליתמי וא"כ לפי דעת הרב"י מנ"ל להרא"ש והמרדכי דבבריא טענין ליתמי זהו קושיית הש"ך על הרב"י ועל זה סיים ויש ליישב ולדעתי נראה דהיישוב הוא דאפילו אי אמרינן דפירוש התלמוד כך הוא עכ"פ אתי שפיר הוכחת הרא"ש והמרדכי והוכחתם היא דהואיל ומצינו להתלמוד דלא מבעיא ליה אלא לענין שכ"מ אי משטה או לא אפילו אי מפרשת לה דכוונת התלמוד למבעי על היכא דעמד איהו עצמו וטען משטה קא בעי אי עביד איניש להשטות שעת מיתה או לא עכ"פ אפילו לפי פירוש זה הוכחת הרא"ש והמרדכי קיימת דעד כאן לא קמבעיא ליה אלא אם הי' שכ"מ ועמד וטען כן דון מינה דבבריא שטען לא מבעייא ליה ופשיטא ליה דמקבלין טענתו מטעם דעשוי אדם להשטות בחבירו בעודו בריא וא"כ הואיל והיא מילתא דפשיטא ולא נכנס בסוג הבעייא א"כ ודאי דטענין ליתמי כל מאי דמצי אבוהון למיטען הואיל והוא מילתא דשכיחא בבריא וא"כ אין כאן קושייא על הרב"י דלכל הפירושים הוכחת הרא"ש קיימת. הרחבתי כאן הדברים לצאת דעת אחרת ודו"ק

ש"ע ס"ד. יש מי שאומר וכו' שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה ע"כ מצד הסברא נלע"ד דטענת להשביע אפילו תפוס מממונו יכול לטעון טענת השבעה דבשלמא בטענה של השטאה הואיל ואינה שייכא אלא בעל ידי תביעה וא"כ ראובן זה שהודה לשמעון שבא לתובעו לא הו"ל להודות לו להשטות בו הואיל ורואה שבא לתובעו ותופס מממונו לא הו"ל להודות לו על סמך לומר להשטות נתכוונתי אבל טענת השבעה שהיא שייכא דוקא שלא על ידי תביעה יכולים לומר דאפילו תופס ממון הנתבע יכול לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי ומה שלא חששתי על ממוני התפוס בידו משום דמידע ידיע לי דאין לו בידי ומעולם לא תבעני. לא חשדתי בו שיתפוס ממוני בשביל מה שהודיתי שלא להשביע את עצמי ולכך האמנתי בו להודות לו לסלק ממני השבעת עין אך חלוק זה לא יוצדק אלא לפי לשון הטור ולפי מה שפירשו הסמ"ע סקי"ג שכתב דתפוס היינו אפילו בתפוס כבר. בזה הוא דיש לחלק כמו שאמרן אבל לפי דעת הלבו"ש שהביא הסמ"ע שכתב דאיירי דוקא שתפסו בשעת התביעה. וגם לדעת הסמ"ע נמי לדעת הטו"ר פשוט הוא דמכ"ש הוא דמהני בהלך ותפס בשעת התביעה דלא מצי למיטען השטאה באופן זה שהלך ותפס בשעת ההודאה ודאי לא יוצרך לחלק בין השטאה להשבעה דגם השבעה לא יוכל לטעון דגם בזה אנו אומרים לו הואיל וראית שע"פ הודאה שלך הלך ותפס משלך לא היה לך להניחו לתפוס ומדהנחתו לא להודאה של השבעה נתכוונת וא"כ בהא סלקין ובהא נחתין דאם היה לו כבר בידו והודה לו יש לחלק בין השטאה להשבעה ואם הלך ותפס אחר ההודאה והניחו לתפוס ודאי לא שני לן בין השטאה להשבעה

שוב ראיתי להגוא"ל סק"ט שכתב משם הרב ב"ש ל"ו דכמו שאין יכול לטעון השטאה בתפס. כך אינו יכול לטעון השבעה יעו"ש אך לא זכיתי לראות מקורן של דברים בספר הנז' לידע אם דעת הרב היא כדעת הלבו"ש דוקא או אפילו כדעת הסמ"ע ודו"ק

ש"ע סי"ד. לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה בפני עדים מנה לפלוני בידי וכשתבעו אמר ליה אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי נאמן עכל"ה ואם כשתבעו אמר לו לא היו דברים מעולם אי מהנייא ליפטר או לא. נראה לע"ד דכמו שבמקום שיכול לטעון משטה מהנייא טענת להד"מ כמ"ש ס"א כך הוא הדין במקום שאינו יכול לטעון משטה ויכול לטעון שלא להשביע מהנייא נמי להד"מ דזיל בתר טעמא. למה