פעמוני זהב חלק א קו

להרב מש"ה מערכת ה' אות מ"ב ששם כתב משם כנה"ג שכתב משם הב"ח דלא שנא מלוה עכו"ם או מלוה ישראל ונפקא מינה לעכו"ם שקבל לדון בדיני ישראל אי נמי לעכו"ם שמכר שט"ח שיש לו על ישראל כך דיינין ליה יעו"ש להרב הנז"ל ודו"ק

ש"ך סק"ב אפילו קטנים וכו' ועיין בתשובות מהרשד"ם וכו' ואין דבריו נ"ל וכו' עיין בס' וי"ץ ס"ן ששם נשאל על דין זה והביא דברי מהרשד"ם אלו והביא עליהם דברי כנה"ג דפסק הפך מזה ודעתו כדעת הש"ך שבכאן ופסק שם כדעת כנה"ג הואיל ומהרשד"ם לא פסיקא ליה אלא ספוקי מספקא ליה וק"ל

סמ"ע סקיו"ד וז"ל ושם נקט דינו בחי רבותא. דדעת הרמב"ם שכתב בשמו דאין צריך שבועה ללמדינו דאפע"ג דאם בא ליפרע מלוה עצמו צריך שבועה וכו' הרואה לשון זה יתמה דהיכן מצינו להרמב"ם ס"ל דהבא ליפרע מלוה עצמו צריך שבועה אדרבא הרי מצינו להרב"י שכתב דנראה דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף והר"י מיגאס רבותיו דאם בא ליפרע מלוה עצמו אינו צריך שבועה וא"כ דברי הסמ"ע הם הפך דברי הרב"י ז"ל אלא נראה לי ליישב דברי הסמ"ע ולומר דנתכוון לומר דהרב"י לא פסיקא ליה מילתא דהרמב"ם ס"ל כסברת הרי"ף והריב"ם אלא בדרך אפשר אמר וכמו שמובן מדבריו שכתב וז"ל ונר' דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף והריב"ם וכו' דלפי האמת קשה למה נקט הרב"י בלשונו ונראה דהרמב"ם ס"ל וכו' הו"ל למיכתב בפשיטות דהרמב"ם ס"ל כהרי"פ והר"י מיגאס וכו' דהא להרמב"ם אפילו יש ללוה עד מסייעו פטור המלוה משבועה מכ"ש אם אין ללוה שום מסייע ודאי דפטור אלא ודאי דהרב"י מסופק בדבר שיכולין אנו לומר דהרמב"ם מיירי באומר הלוה שמא פרעתיך ובזה הוא שכתב הרמב"ם שאפילו יש עד"א פטור המלוה מכח חזקה אבל אם הלוה טוען ברי אפילו לא יהיה שום עד בדבר איכא למימר דחייב לישבע והגם שהרב"י ז"ל סיים שם בדבריו וכתב דהרמב"ם מיירי באומר הלוה ברי לי שפרעתיך אין הדבר בפירוש בדברי הרמב"ם אלא מכח סברא אמר כן וא"כ בזה ינוח לנו קושיית הסמ"ע דכוונתו לומר דהתם נקט דינו בחיי לרבותא להרמב"ם דאפילו תפרש דהרמב"ם ס"ל דחייב לישבע כנגד הלוה עכ"ז לגבי הלוקח א"ץ ודו"ק ועיין להרב ברי"ת אבו"ת שנתקשה בזה וישוב דחוק ורחוק ודו"ק

ש"ע ס"ז. הא דאמרינן חזקה וכו' עיין להבאה"ט סט"ל סק"ט שכתב דאם היתה ההלואה בקנין בסתם דהוי שלשים יום. כולי עלמא מודו דלא פרע גו שלשים יום יעו"ש: סימן ע"ט

ש"ך סקט"ו. וז"ל כתב הסמ"ע סקי"ג כתב בתשובת הרשב"א סימן תתק"ה וכו' ולפ"ז לדידן דקי"ל כסברא האחרונה דלקמן סי' צ"ב ס"ט לא הוחזק כפרן לשאר השטרות וכו' לע"ד נראה דאפי' אותה סברא אחרונה הכא דכאן בתשובת הרשב"א מיירי שהעדים ראו זה שגנב שטרות ולא ידעו כמה שטרות ומה שטרות גנב בזה אמרינן כל שטר שיוציא מחזקינן ליה שזהו שגנב ואפי' יוציא כמה שטרות הואיל ולא ידעי כמה שטרות גנב דזה הוי כאומר שטר יש לי בין שטרותי פרוע דפסק מר"ן לעיל בסו"ס ס"ה יעו"ש והגם דהתם אם היו שנים על אדם אחד גובים הקטן שבהם התם דוקא הואיל וההוא אמר דוקא אחד פרוע ולא יותר אבל בכאן דלא ידעינן כמה שטרות היו כל מה שיוציא מחזקינן לומר גם זה בכלל הגניבה אבל ההיא דסי' צ"ב התם מיירי במי שלא נעשה חשוד על אותו שטר אלא היה חשוד על דבר אחר. בזה ס"ל לאותם בעלי סברא דאם הוציא שטר גובה בו יעו"ש

שוב ראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן משם הרב"י שגם הוא חלק על הש"ך קרוב לדברי ונהניתי וק"ל

ש"ע ס"ז וכן אם הוציא עליו וכו' ואמר להד"מ וזה אינו כת"י וכו' הוצרך לומר להד"מ וגם אינו כת"י משום דבאומר סתם אינו כת"י שהוא טענת מזוייף הרי הוא שנוי במחלוקת כמ"ש מור"ם בס' פ"ב ס"א יעו"ש לכך בעינן שיאמר להד"מ דהיינו אומר לא לויתי מעולם ואז הוחזק כפרן ודו"ק וכן ראיתי להרב דמש"ק אליעזר שפירש כן יעו"ע וק"ל

ש"ך סקי"ח. נוטל בלי שבועה היינו קודם הפירעון ויכול להחרים סתם אף קודם הפירעון אבל לאחר הפירעון יכול להשביעו הסת וכו' כוונת הש"ך לומר דקודם הפירעון יחרים ואחר הפירעון יחזור וישביענו ואין להתעקש ולומר דכוונת הש"ך או זה או זה קאמר דמלבד שאין הסברא נותנת כן כמו שיש ראיות לזה הרי יגיד עליו רעו הכהן הגדול הסמ"ע בסי' שי"ז על מ"ש מר"ן ז"ל או יתן ויחרים וכו' כתב שם סק"ג דהאי או לאו דוקא דהא מצי למיעבד תרוויהו דהיינו קודם שיתן לו יחרים ואח"כ ישבעינו יעו"ש וגם הש"ך הכי כוונתו ודו"ק: סימן פ'

ש"ע ס"א. מי שטוען וכו' אבל כל מה וכו' חוץ לב"ד יכול לטעון אפילו לסתור עכ"ל עיין למר"ן בס' קמ"ו סכ"ד שכתב שם וז"ל בד"א שאינו חוזר וטוען. כשטוען תחלה בפני ב"ד אבל מה שאמר חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון בב"ד ויש מי שאומר שאפילו אמר חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך יכול לומר בב"ד של אבותי שלקחוה מאבותיך ויש מי שחולק בזה ע"כ וכתב הסמ"ע סקס"ה ורבינו ירוחם דס"ל דאינו יכול לחזור ולטעון שהוא סברת מי שחולק דכתב מר"ן טעמו הוא אפילו הוא חוץ לב"ד הואיל והודאתו הודאה כמאה עדים דמי ואע"פ שהוא חוץ לב"ד וצריך אתם עדי. שאני הכא שלזכות עצמו נתכוון הוא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל