פעמוני זהב חלק א קה

לחייבו יותר יעו"ע וכן דעת הרב ברי"ת אבו"ת דעתו פשוט דשוים נינהו וכן דעת הרב מהריב"ו גם הרב מש"ה והרב תורת חסד נדון דידהו בעסקא דברו ולא נזכר בדבריהם שום חילוק בין מתעסק לשאר שותפים וא"כ ע"פ דבריהם יש לנו לדון ולחייב ע"פ אותם התנאים שבהם נתחייב השותף השני כדאמרן אך הדבר צ"ע הואיל והרב הגדול מוהר"ר ר"ב זלה"ה במשי"ש ס"ל דאפילו בשניהם שותפים לא ישתעבד השני אם לא היה עליו חיוב שיביא הקפות מאחרים כמש"ל משמו א"כ מכ"ש נותן עסקא שאין עליו שום חיוב לא להתעסק ולא להביא שום סחורה כלל וכן בא הדבר ג"כ מפורש עוד לו שם בח"א בס' רל"ג וז"ל שאלה ראובן נתן עסקא לשמעון והתנה עמו אפילו מציאה בדרך והלך שמעון והביא סחורה ממקום אחר מאת לוי ותובע לוי לראובן לומר על אמונתך סמכתי אם דינם כשותפין שלוה אחד מהם לצורך השותפות או לא. תשובה כיון דאין ראובן מוטל עליו להתעסק אינו משתעבד בהלואה שלוה שמעון מאת הזולת לצורך השותפות דעיקר הטעם שמשתעבד השותף בהלואה שלוה חבירו משום דהוי כשלוחו וכו' ובנדו"ז שאין על הנותן שום טורח לא הו"ל אידך כשלוחו כנלע"ד וכן עמא דבר כי מעולם לא שמענו מבעלי חובות של מתעסק תובעים לנותן. אלה היו דברי הרב המלאך ז"ל וא"כ הרי פסיק ותני משום הלכה ומשום מנהג על כן נראה דכן ראוי להורות ודו"ק

שם בש"ע ס"ב שותפים שלוה וכו' עיין להרב מש"ה מערכת שי"ן אות צ"ו שאחר שהביא דברי הרמב"ן וכו' כתב וז"ל אי לזאת קם דינא בשני שותפים שהפקיד אחד ממון אצל אחד מהם בלי ידיעת השותף השני והם בענין שרשאי להשתמש בהם לכו"ע אין השותף השני חייב דלאו אהימנותיה מסר לו הפיקדון אלא אהימנותיה דנפקד לחוד הוא מסתמך ואזיל וכך עלתה הסכמתינו עכ"ל יעו"ש וק"ל

סמ"ע סקי"ג ז"ל החו"ר וכו' ועיי' פ"ר כתבתי למה שהיה יכול לגבות מכ"א החצי הלא כבר דהיה יכול לגבות מאיזה שירצה עכ"ל, לע"ד לא נתברר לי קושיית הרב מעיקרא מה היא הואיל וספר הפרו"ד אינו בידי דלענ"ד דברי רבינו הטו"ר ברור מללו דמאי דנקט בדבריו עד שיכנסו יהודה ולוי ערבים וכו' לאו היינו שיכתוב עליהם שטר שהם ערבים לראובן אלא פשט דבריו נראה דקפיד הוא שמעון שלא ילוה לראובן עד שיכנס עמו בחיוב השטר יהודה ולוי כמו שמפורש התם בדבריו וכמו שמדוקדק נמי מטענת יהודה שאומר אני לא נכנסתי ערב לך אלא לראובן וכו' ואי אמרינן שנכנסו יהודה ולוי ערבים בעד ראובן א"כ מאי דעתיה שרוצה לשלם השליש דוקא. אלא ודאי מיירי בדלא נכנסו ערבים בעד ראובן דדינו הוא שיפרע מאיזה מהם שירצה אלא מיירי בנכנסו עמו בחיוב השטר עצמו דאזי הוו כשלשה לווין דאז הדין הוא שכל אחד פורע חלקו ואין גובה מאחד הכל אלא במקום דלא מצא ביד חבירו כדין שנים שלוו דכתב בס"א והלכך יבוא קצת על מה לחול טענת יהודה שאומר אני פורע השליש דוקא דכוונתו לומר שכולנו לווין וכל אחד מחויב בשליש ועל זה סיים מר"ן דחייב החצי הואיל והם שלשתם לווים ואחד מהם העני נתחייבו חביריו לפרוע בעדו ובודאי שאין המלוה יכול לגבות חלק העני מאחד מהם דלא קרינן כאן אין שעבוד לחצאין הואיל ושם לווים עליהם ולא שם ערב וא"כ אין כח ביד המלוה אם העני אחד מהם כי אם לפרוע מחצה מזה ומחצה מזה וא"כ אתי דברי רבינו כמין חומר ואזדא לה תמיהת הגאון הסמ"ע ז"ל ודו"ק

סמ"ע סקי"ד וצריך לפרוע וכו' נראה דה"ה אם ערבו שלשה וכו' עיין להרב משי"ש בח"א סמ"ח שמדברי הסמ"ע אלו למד בשלשה שהיו שותפים ושנים לא הטילו לכיס ואחד הטיל מנה ונאבד הכל ואחד מהם אין לו במה לפרוע חלקו שחלק אותו שאין לו. יפרעוהו שניהם ובאמת מילתא דמסתבר היא הגם שאין הקומ'ץ משבח את האר"י. להרחיב הדברים נתכוונתי כי הואיל וזה הטיל מנה לשותפות להסתחרר בו כולם הוי שני שלישי מנה כאלו הלוה אותו לשני שותפיו וא"כ הדרן לדין שניים שלוו ודאי כך היא כוונת הרב בקיצור דבריו וק"ל

ש"ע ס"ה ראובן תבע וכו' אין עדותו מחייב את חבירו שבועה וכו' מלשון זה מדוקדק דדוקא לענין שבועה דאורייתא הוא דאמרו אינו מביאו אבל לשבועת היסת אפילו יהיו ערב"ק זה הכופר עם זה המודה ודאי דיכול לתובעו לישבע הסת ולא אמרינן הואיל וחבירו מודה שהוא ער"ק מה לנו להביאו לשבועה זו הואיל ויכול להפרע מחבירו דזה אינו דסוף סוף כשיפרע חבירו מי לא קתבע ליה ויהיה חייב לישבע היסת לכך גם עתה אם ירצה המלוה לגבות ממנו והוא כופר יכול להשביעו ובפרט אם לא היו ערבנים קבלנים דקי"ל גובה מכל אחד חלקו תחלה כמ"ש בס"א א"כ פשיטא דהלוה המודה יכול לומר למלוה לא אפרע אלא מחצה שלי ואין אני חייב לשלם מחצה דחבירי עד אשר תעשה עמו הדין וישבע על כפירתו כדין כל ערב שהדין הוא לתבוע המלוה תחלה וזה פשוט מן הסברא ודו"ק שוב ראיתי אחרי רואי להרב דמש"ק אליעז"ר בס' זה שכך דעתו ואדרבא הוא הכריח כן מדאמר חבירו נוגע בעדות הוי ואי לא אמרינן שחייב להשביע את חבירו מהיכי תיתי לן דלא הוי נוגע בעדות פשיטא דנוגע הוי אלא ודאי דצריך להשביעו וא"כ הוי בר תביעה דידיה ותיסק אדעתין שיעיד לו קמ"ל דנוגע הוי יעו"ש בדבריו ודו"ק

מור"ם ס"ז אפילו וכו' לא יוכל השני לומר כבר הודית וכו' עיין להרב"י לעיל סי"ב מחס"ז שהביא ג"כ דין זה משם הרשב"א יעו"ש והביאו ג"כ הסמ"ע לעיל סו"ס כ"ה יעו"ש ומה שיש לחלק בין דין זה דמור"ם למאי דפסק מרן בס' קע"ו סל"א דמחזי דפלגן בהדייהו עיין שם בסמ"ע שמיישב ודו"ק: סימן ע"ח

בש"ע ס"א הקובע וכו' דחזקה לא פרע וכו' עי'