פעמוני זהב חלק א קד

לדעת הרמב"ן והרא"ש זלה"ה ולבסוף כתב וז"ל ומעתה קם דינא דמשתעבד השותף השני לב"ח איברא דתנאי היה הדבר כשיודה השותף השני שהסחורה הלזו באה ונהייתה לחנות המתעסקים בה וכו' וכן נמי אם טוען שכבר גבו דמי הסחורה ואת"ל שקנה שקנית הסחורה היא לזמנים מוגבלים ועדיין לא ניתנה פריעה דאכתי לא מטא זמנא מצי טעין דקנוניא היא בין השותף הקונה והב"ח כמ"ש בטוש"ע סצ"ג ס"ו וסי"ג ואין צריך להאריך בזה הואיל וכבר ביום שעמדו לדין השותף השני הודה שעדיין חייבים לזולת דמי הסחורה עכל"ה הרי לפניך ששני נביאים נתנבאו בסגנון אחד הראשון אדם הגדול מש"ה והרב ברי"ת אבו"ת דס"ל דאפילו במקום שנשתעבד השותף לא ישלם כי אם ביודע בבירור שעדיין דמי ההלואה תוך השותפ' ותו לא וא"כ כוותיהו נקטינן

ומעתה נשאר לנו לבאר אם מה שהוצרכו הרבנים הנ"ז אליבא דהרמב"ן והש"ע שני תנאים להשתעבד השות' דהיינו שיודע הדבר שההלואה היתה לצורך השותפות ויודע ג"כ שנכנסה לשותפות אם דין זה אמור בהלואה של מעות דוקא אבל בסחורה שמסתחררין בה השותפים אמרינן סתמו כפירושו אפילו לא ידעינן אי הוזכר שהיא לשותפות עכ"ז אמרינן מסתמא לצורך השות' קנאה ובודאי הכניסה לשם הנה הגם דדין זה ג"כ הוא מחלוקת הגדולים ע"ע בספרתם עכ"פ אין לנו אלא פסק הרבנים האמורים לעיל שגם לדבר זה הרב מוהרא"ק ז"ל בס' ברי"ת אבו"ת בפסק הנז"ל פסיק גם בדבר זה שוים הסחורה לדין המעות שקולים הם ויבואו שניהם והרב מהריב"ו זלה"ה הגם שחלק עליו תחלה גם בזה אח"כ שם שם לו הדו"ר הדו"ר לומר דשקולים הם דמי יוצא מן המוחזק במקום דאיכא חלוקא דרבנן יעו"ש גם הרב מוהר"ב זלה"ה בס' משי"ש סרל"ג ורל"ד שהביאנו שמצריך תרתי דינו הוא בשותף שקנה סחורה לשותפות ועכ"ז הצריך שני תנאים הודאה שלצורך השותפות ונכנסו לשותפ' יעו"ש גם הרב בעל מש"ה בדינו הנז"ל היה בסחורה ועכ"ז הוצרך התנאים שעל ידם משתעבד השותף בהלואת המעות הרי אליבא דכו"ע להני אריוותא אין לחלק בין הלואת מעות להלואת סחורה ודו"ק

ודע לך דדין שותפים הנז"ל שנשתעבד האחד בעד חבירו בעינן שיהיו שותפין באופן זה הא' הוא התנאי שיהיו שותפים בכל דבר וכמ"ש הרב הטו"ז כאן וז"ל ונראה פשוט דעד כאן לא ס"ל להרמב"ן לחייב השותף השני אלא בשותפים לכל דבר וכו' וכן ראיתי להרב ברי"ת אבו"ת שפסק דבעינן שיהיו שותפים כמ"ש הטו"ז

גם דעדיפא מזה אפילו בשותפים לכל דבר כמ"ש הטו"ז הרי מצינו להרב תור"ת חס"ד סקל"ב שכתב וז"ל ועוד נראה דבנדו"ד שכל אחד מסתחרר לבדו בעירו אפילו הרמב"ן יודה דאינם כשלוחין זל"ז כההיא דאמרינן פרק מ"ש נשוי הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד דמסיק התם דלא אמר"ן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתיה וכיון שהרא"ש נחלק עם הרמב"ן בדין זה הבו דלא לוסיף עלה ולא נחלקו אלא כשהם במקום אחד וכל זה הוא במונח שאלו המעות היו מראובן עצמו אמנם כפי מה שהוגד לנו באמת שאלו המעות היו מיתומים קטנים וראובן נתנם ביד שמעון כדי להועיל בהם נלע"ד דאין כאן מקים לחייב ליתומים כלל בחוב זה שעשה לוי אפילו לדעת הרמב"ן דמאחר שהם קטנים לא שייך למימר הכי דלוי שליח שלהם דאין הקטן עושה שליח עכל"ה יעו"ש

גם דעדיפא מזה ראיתי להרב משי"ש בח"א סרל"ה שכתב וז"ל ראובן ושמעון שותפים והתנו בתחילת השותפות שראובן ישתדל להביא סחורה עד כו"כ משלו או משל אחרים ושמעון יביא כו"כ או לא יביא כלל וקיים ראובן תנאו והביא מאת הזולת סחורה יכולים בע"ח לתבוע לשמעון או לא. תשובה נראה דאין לתבוע לשמעון דדוקא אם על שניהם מוטל לא הוי אידך כשלוחו דלא מיקרי לוה לצורך השותפות אלא לצורך עצמו לוה שהרי עליו מוטל להביא סחורה כן נראה לע"ד פשוט עכ"ל הן אמת דפסק זה של הרב משי"ש זלה"ה נראה שהוא הפך מדברי הפוסקים שנביא לקמן דס"ל גם נותן עיסקא מתחייב במה שילוה המתעסק כדין שותפים שלוה אחד ומשתעבד השני וידוע שמי שמקבל עסקא עליו לבדו הוא הטורח של עניני העסק ושל הבאת הסחורה ואין על הנותן שום חיוב מזה כלל ועכ"ז חייבו לנותן לשלם כדין השותף א"כ זה הפסק הוא הפך עכ"פ המוחזק יכול לומר קי"ל כדברי המלאך ר"ב זלה"ה בפסקו במשי"ש

המורם מכל האמור דלא ישתעבד בשותף כי אם על פי התנאים האלו עד שיהיו שותפים שניהם בכל ענין וגם יהיו בעיר אחת וכמ"ש הרב תור"ת חס"ד ולדעת הרב משי"ש בעינן עוד שיהיו חיוב העסק על שניהם כדאמרי' ואזי אם לוה חבירו מהזולת או קנה סחורה הרי זה נשתעבד השותף השני ע"פ ג' תנאים שיודע ע"פ עדים או יודה השותף השני שההלואה או קניית הסחורה בשעת ההלואה נודע ע"פ המוכר או ע"פ הקונה שלצורך השותפות הוא זה גם יתוודע שהשותף עשה זה דהיינו הכניס ההלואה או המקח לשותפות וגם כן יתוודע שעדיין לא גבה המלוה ועדיין נושא בהם הלאו הכי לא מהני אפילו שבועת השותף כדאמרן לעיל משם מש"ה ז"ל דאפילו תהיה לזמן אינו נאמן דילמא קנוניא עשו

ודע וראה דבמקום שנתחייב השותף ונשתעבד לשלם ע"פ הדרכים הנ"ז יש רבותא גדולה דאם המוכר הסחורה או המלוה התנה שיפרענו במעות בעין ולא יזקיקו לשומא של מטלטלים או אם מכר לו סחורה דאינו מורידו לשומא כמ"ש מר"ן כ"ס קא פסק הרב מש"ה ז"ל שם באות ע"ו דאפילו יהיה עדיין ביד השותף שלוה או קנה הסחורה סחורות של העסק יכול זה המלוה לכוף לשותף השני ליפרע ממנו מעות בעין יעו"ש ודו"ק

כל זה כתבנו וביררנו בדין השותפים ובדין המקבל עסקא מחבירו והתנה הנותן על המקבל שכל מין עסק משא ומתן ומלאכה שיעשה יהיה לשותפות מה דינו אם נחייב השותף השני שהוא הנותן עסקא כדין שמחייבין לשותף השני דגם זה המתעסק אמרינן ביה שליחותא דחבריה קא עביד או לא הנה מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים לא ראיתי מה שחלק בניהם ואדרבא מדברי הרב מהר"י הלוי ז"ל בס' קנ"ד הובאו דבריו בס' ברי"ת אבו"ת נראה דאדרבא נותן עסקא עדיף