פעמוני זהב חלק א קג

אלא א"כ התנו א"כ הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבה אית ביה לחלק בניהם דבשלמא שנים שלוו בשעת מעשה תכף התחייבו בחוב גמור לשלם החוב למלוה והפקדון למפקיד ודמי המקח למוכר אבל הכא בשעת עשיית השותפות אין כאן שום חיוב ברור לאחד על חבירו ולא נחתי אדעתייהו אז על ההפסד כמ"ש באו"ת ה' צ"ג סברא כיוצא בזה ולא אשתמיט חד מהפוסקים לומר להשותפים ג"כ, נעשו ערבים ורב אחד חולק עליו עכ"ל ואני הצעיר נלע"ד דיכולים אנחנו לומר דגם הרב הנ"ז דס"ל דלא נשתעבדו לענין ההפסד הואיל ולא אסיק אדעתייהו נראה דלגבי הריוח בודאי אמור יאמר הרב ה' דיהיו ערבים זל"ז דכו"ע אדעתא דלהרויח משתתפים ולעולם אין בדעת האדם כי אם להרויח ולא להפסיד וא"כ בודאי דגם הרב הנ"ז דעתו כך דדוקא במילי דפסידא הוא דלא אסיק אדעתייהו אבל בריוח בודאי דעתייהו על כך ומשתעבדים כדעת הרב זי"ע ז"ל האמורים לעיל

אלא דבעיקר הדין של הרב מרוטבורג הנז' לבי מהסס דהיאך נאמר הואיל ולא אסיק אדעתייהו על ההפסד לא יהיו ערבים הרי ההפסד הוא מהקרן וא"כ מעיקרא כשנתחייבו בקרן אדעתא דהכי ירדו שיהיה הקרן שמור דהיינו שיתערב כל אחד בעד חבירו אם לא מצא ממה לגבות ומה לי אם יתאכל הקרן דהיינו שיאכל אותו השותף או יפסידו סוף סוף הרי הערבנות היא כדי שיהיה הקרן שמור מה לי מכח השותף או מחמת הפסד וצל"ע הואיל ולא ראיתי הדברים במקורן זהו מה שנלע"ד ודו"ק

ובענין שנים שמסרו ביחד או הזיקו או גנבו אם נעשו ערבנים עיין מה שכתבתי לקמן סי' שפ"ח דדבר זה הוא במחלוקת הש"ך ורבני אחרונים ושם כתבתי דדעת מר"ן היא דלא נעשו ערבנים יעו"ש במקומו ודו"ק

ועיין להרב תוש"י סנ"ח דשם נשאל על שנים שהשכירו כלי מלאכה ואחר הזמן נשאר מונח אצלו של אחד מהם ובאו בע"ח גוים ולקחו אותו והעלה שם דאליבא דמור"ם כאן דכתב שנים שקבלו פיקדון וכו' א"כ חייב השותף השני לשלם חלקו ואלק חבירו אם אין לו במה לשלם מדין ערב יע"ש וק"ל

שם במור"ם. בין בשטר בין בע"פ וכו' עיין להרב מוהריב"ו ז"ל בח"ב סקנ"ה דאפילו לוו שניהם ביחד ונזקף השטר בשם אחד מהם לא אמרינן הואיל ולא זקף השטר גם בשם חבירו כאלו פטרו אלא הם ערבים זל"ז אפי' מי שלא נכתב על שמו חייב לשלם חלקו וערב על חבירו יעו"ש בדבריו ודו"ק ועיין במהריט"ץ סי' קצ"ח שמדבריו מוכח דאפילו לא נזכר כי אם שם אחד מהם נתחייב חבירו וק"ל

ש"ע ס"ב. שותפים שלוה אחד מהם וכו' הואיל וראיתי דדין זה יש בו דעת הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ורבו הדעות בד' רבותינו אלו עיין בספרי רבותינו ראשונים ואחרונים אם תרצה לעמוד עליהם אך עכ"פ הואיל ודין זה הוא מילתא דשכיחא בכל עת וזמן על כן כדי שלא להטריח בכל עת וזמן לעיין בדברי הפוסקים קמאי ובתראי על כן אמרתי אלקטה נא ואספתי באומרי'ם אחר הקוצרי'ם לכתוב מה שעולה לדינא ע"פ בתי דינין האחרונים ראשונים כמלאכים אשר בדבריהם מער'ב ערבים בחכמה ומהם לא נזוז

הנה ראיתי תחילה להרב ברי"ת אבו"ת בסימן ע"ז שבנה יסוד מוסד בדברי הרמב"ן דקי"ל לדינא כוותיה הואיל וסברתו פסקה כאן בש"ע ס"ב דהרמב"ן לא חייב כי אם על שני אופנים האופן הראשון שיתודע הדבר ע"פ עדים או ע"פ הודאת השותף שההלואה היתה מעיקרא לצורך השותפות ובעינן ג"כ שיתודע כנז' שמעות ההלואה נכנסו לשותפות עוד הוסיף הרב הנז' להביא מדברי הש"ע דסי' צ"ג סי"ג דאפילו בידעינן שהיתה ההלואה לצורך השותפות ונכנסו לשתוף עכ"ז בעינן שיודה השותף השני שעדיין המעות בעסק השתוף ועדיין לא גבה המלוה הלאו הכי אמירנן דילמא פרעיה ולא מיהנא הודאת ושבועת השותף הלוה לחייב השני כדין לוה שמחייב לערב כמ"ש הסמ"ע סקכ"ט סק"ב אלא בכאן שאני יעויין שם מילתא בטעמא

והרב המוסמך מוהריב"ו זלה"ה בספרו ח"ב סק"ס מעיקרא האריך הרחיב כמידתו לכל רוח ופסק בסכינא חריפא דדעת הרמב"ן ופסק הש"ע הוא דבחד אופן סגי דהיינו או יתודע דההלואה היתה לצורך השותפ' ואזי אפילו אי לא ידעינן אם נכנסו לשותפות או לא נשתעבד השותף או אם ידעינן שנכנס אפילו אי לא ידעינן דמעיקרא היתה לצורך השותפ' נשתעבד אך סמוך ונראה לחתימת הפסק חזר בו לפי מה שראה בס' הרב כר"ם שלמ"ה ושאר אחרונים חזר מפסקו וכוונתו היא לפסוק כמו שנמצא אצלו במזכרת של ספר חוק"י חיי"ם שהביא שם שכתב בסוף דבריו וז"ל נמצא דגם לדידן דתפסינן דעת מר"ן ז"ל עכ"ז אין לנו להוציא מיד המוחזק אם לא דאיכא תרתי לוה לצורך השותפות ונכנס בשתוף ולאו דוקא בטוען בבירור השותף שלא לוה ושלא נכנס בשותפ' אלא אפילו טען איני יודע מהני ואינו חייב לשלם בעד שותפו וכמ"ש הכר"ש עכ"ל וגם הרב דעתו לחזור מפסקו שפסק ולינקוט כהאי כללא יעו"ש

והרב הגדול מוהר"ר ר"ב זלה"ה בספרו משי"ש ח"א סרל"ג פסק וכתב ז"ל בקיצור מדפתח בכניסה לשותפ' וסיים בלוה לצורך השותפו' נראה דהלואה לצורך השותפ' לחוד לא מהני עד שיודה שנכנס הדבר לכוס השותפ' עכ"ל הרי מדברי הני שלשה עמודי הוראה אלו מסקנא דדינא היא עד שיהיו טובים השנים הלואה לצורך השותפ' וכניסה ג"כ הלאו הכי לא נשתעבד

ועל התנאי השלישי שהצריך הרב ברי"ת אבו"ת דבעינן ג"כ שיהיה ידוע לו שעדיין לא גבה המלוה הגם דראיתי להרב מהריב"ו זלה"ה שחלק עליו בזה ופסיק בסכינא חריפא דדינו הוא במקום שנשתעבד השותף השני הדין הוא שישבע השותף הלוה כההיא דסקכ"ט והסמ"ע שם סק"ב ויגבה המלוה והגם שבחזרה שחזר מזה לא הוזכר זה ומיחזי דמזה לא חזר וא"כ נראה דנשאר דין זה במחלוקת דלדעת הרב מהריב"ו זלה"ה יתחייב השותף השני על פי שבועת השותף הלוה ולדעת מוהר"א קורייאט זלה"ה בעל ברי"ת אבו"ת, לא יתחייב כלל יש לנו לפסוק כדעת הרב ברי"ת אבו"ת הואיל ומצאנו לו חבר אילן הגדול הראוי לסמוכין דרבנן והוא הרב הגדול בעל משה"ר במערכת שי"ן אות ע"ו שהאריך הרחיב לברר הדין