פעמוני זהב חלק א קא

יקשה בעיניך ממה שמצינו למר"ן בסכ"א שפסק לסברת הראב"ד באחרונה דס"ל דיכול להשביע ע"פ טענת אמר לי אבא וקי"ל מדסתם והביא סברת הראב"ד באחרונה ודאי הכי קי"ל לדינא ומאי שנא מטוען ע"פ אחר דפסק באהע"ז דאינו יכול להשביעה עיין בטור ותמצא להראב"ד ורבינו הא"י גאו"ן דכתבו דבאומר אמר לי אבא הוי טענת בריא ויכול הוא להשביע לחבירו אבל באומר אמר לי פלוני יש לי בידך מודו להרמב"ם דאיני יכול להשביע דהוי טענת ספק יעו"ש ועיין גם בש"ך סקפ"ב וא"כ הש"ע כאן בס' כ"א פסק כהראב"ד ודלא כהרמב"ם ובס' כ"ג כאן ובאהע"ז פסק כהרמב"ם והראב"ד וכו' וק"ל

שם במור"ם. ודוקא אותו שאומר מפיו אין נוגע בעדות ע"כ עיין כאן בש"ך מה שכתב בסוס"ק פ"ב שהעלה למסקנא דדינא דבעד הנוגע אפילו מעיד בפני הנתבע אינו מביאו אפילו להס"ת יע"ע אכן ראיתי להרב צרו"ר החיי"ם בדף ק"א ע"א שכתב וז"ל מי שתבע את חבירו בעד אחד ואותו עד הוא נוגע בדבר אפע"פ שאין יכול להשביעו ע"פ העד כיון שהוא נוגע מ"מ מהני להשביעו הסת אף שהתובע אינו טוען ודאי אלא שמא יכול להשביעו הסת ע"פ העד הנוגע וכמ"ש בא"ה סקכ"ה ס"ח בסופו ומ"ש מור"ם סימן ע"ה ס"ג שאם נוגע אפילו הסת אינו משביעו היינו שאומר שהוגד לי לבד אבל אם הביא העד ויעיד משביעו הסת אפילו נוגע מ"כ וק"ל עכ"ל וזה סותר לדברי הש"ך ואני המעטן חפשתי בא"ה סקכ"ה ס"ח ולא מצאתי רמז מזה ובודאי דטעות נפל בדפוס במה שכתב ס' קכ"ה ולכשאפנה איה"ב אבדוק אחריו וק"ל: סימן ע"ו

ש"כ סקי"ב. חייב לצאת י"ש לכל אחד מאתים וכו' כשתפס בעדים ע"כ היינו דוקא אם טוען התובע ברי דכן מבואר בדבריו לעיל סימן ע"ה ס"ק כ"ו יעו"ש וכן פירש דבריו ה' פת"ש וק"ל: סימן ע"ז

ש"ע ס"א. שנים שלוו כאחד וכו' ובדין שנים שקבלו עיסקא והיה ריוח בעיסקא אם השותפים נעשו ער"ק או ערבנים לחוד גם על הריוח או נימא דהריוח הואיל ואינו בעולם בשעת קבלת העסקא נימא דאין דין ערבנות על הריוח

הנה מצינו למר"ן לקמן ספ"א סל"א כתב ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק וכו' ואותו דין הוא מתשובת הרא"ש דס"ל דשנים שלוו נעשו ערבנים לגבות מאיזה מהם שירצה כמ"ש הטו"ר בס' ע"ז ועל זה הקשה הסמ"ע שם על המחבר היאך כתב אותו דין של הרא"ש והוא ז"ל כבר פסק בסע"ו כדעת החולקים על הרא"ש וס"ל דלא נעשו כי אם ערבנים דוקא לענין אם לא מצא לגבות מזה חלקו יתבע חבירו יעו"ש ושם הש"כ יישב קושיית הסמ"ע באופן אחר יעו"ש אך ראיתי להרב זי"ע נאיים זלה"ה בספרו הבהיר סנ"ט דמאן ימאן בתרוצו של הש"ך ותרץ איהו מדידיה וז"ל ולדעתי דעת הדיוט שצריך הדבר לאומרו והיינו שנתכוון לאשמועינן דכי היכי דהן ערבנים בקרן ערבנים נמי לריוח והשתא אם עד עכשיו מודה שמעון שהיה שם ריוח כמו שאמר ראובן שאמר לו שמעון אפילו עדיין לא פרע לו ואין לו מממון השותפ' היה חייב לפרוע לו חלקו וחלק לוי מדין ערבנות והיה יכול לתבוע ממנו הכל ואע"פ שאין הודאתו מחייבתו ללוי עכ"פ הודאתו מחייבתו לפרוע הכל ואינו יכול לדחותו אצל לוי עכ"ל ואח"כ חזר עוד שם בסוף הפסק וכתב וז"ל ולדאתן עלה מיהא נ"ל פשוט דכונת הרא"ש כמו שכתבתי וא"כ בנדו"ד שכתב ער"ק אפילו לא הזכיר הריוח להדייא גם בריוח ע"ק הם ואע"פ שיש לדחות ראיה זאת כיון דלא איתמר בהדייא בלשון הרא"ש יש להביא ראיה לזה מדקי"ל המוכר שדהו בערים וכו' עכל"ה נקטינן מדברי הרב הגדול ז"ל דשנים שקבלו עסקא נעשו ערבנים גם בעד הריוח ואם לא התנו שהם ער"ק אזי דיינין ליהו כערב סתם ואם התנו ער"ק הגם דלא פירשו גם על הריוח אפילו הכי הרי הם ער"ק גם על הריוח

וראיתי להרב מו"ד נר"ו בס' כר"ח ס"ס ששם הביא מעשה בשנים שקבלו עסקא וטענו שלא הרויחו והוצרכו לישבע ואחד מהם רצה לתת ריוח כפי שהיה כתוב בשטר לפי מה שעושים במקומינו שמתחסד המלוה עם המקבל שאם יתן לו כו"כ בשנה או בחדש מחל לו במותר הריוח ועל זה אחד מן השותפים רצה לשלם חלקו ולא ישבע ונסתפק איהו אם יתחייב לשלם גם חלק הנוגע לחבירו או לא והביא דברי הרב הנ"ז ולבסוף כתב וז"ל וכל זה אם היה ריוח בעולם אבל דא"ך אלא עסק שבועה ביניהם וכמש"ל אין חבירו מתחייב אם רוצה לחבול בעצמו ואחרי כותבי ראיתי מ"ש הש"ך בחומ"ש סקכ"ט סקי"ב שכתב דאין השבח משתעבד אלא בשטר וקנין כמ"ש הוא עצמו ביור"ד סימן ק"ע סק"ד ועיין להרב נתיבו"ת המשפ"ט ספ"א וסקכ"ט דכתב בפירוש דעיסקא הוי שלא בשעת מתן מעות ואינו משתעבד בעד השבת זהו הנלקו"ד עכ"ל הנראה מדברי מו"ר נר"ו דמדברי הרב הש"ך דס' קכ"ט ודיור"ד סק"ע רצה לחלק הדרך על הרב זי"ע ז"ל ולא ישתעבד השותף בעד הריוח הואיל ולא נכתב קנין ושטר עליו דהיינו על הריוח עצמו ולי ההדיוט נראה דכבוד הרב מו"ד במקומו מונח דהא הרב זי"ע ז"ל שם בתחילת פסקו נסתפק שם מעיקרא אם השותף ישתעבד בריוח או לא הואיל והוא דבר שאין לו קצבה ולבסוף כתב דאפילו לדעת הרמב"ם דס"ל אין משתעבד עכ"פ מתחייב בדבר שאין לו קצבה ואפע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם ולדעת הרמב"ם אין אדם מתחייב בדשב"ל היינו היכא דעיקר החיוב בדבר שאינו קצוב דומיא דאומנים או מתחייב לזון חבירו אבל היכא דעיקר החיוב בדבר הקצוב מיגו דחל החיוב על הקצוב חל נמי על שאינו קצוב עכל"ה ובסוף דבריו בפסקו הנ"ז