פעמוני זהב חלק א ק

מור"ם בס' רצ"ח ס"ב יעו"ש וכ"כ הש"ך בס' שד"ם סק"א ועיין מזה גם בס' ע"ב יעו"ש וכן ראיתי לרש"י ז"ל במציעא דף צ"ח ד"ה קא משכחת לה יעו"ש ודו"ק

ש"ע סכ"א. האומר לחבירו אמר לי אבא וכו' ואם תפס ע"פ מאמר אביו לא מהנייא ליה תפיסא עיין ש"ך סימן זה ס"ק כ"ו ועיין בדברי כנה"ג הביא דבריו הרמ"ק בס' ע"ב ס"ק קי"ב ובס' כר"ח ח"ב סק"כ שמהם יתברר לך דאם תפס אפילו שלא בעדים לאו כלום הוא וק"ל וכן פסק הרב מהריב"ו ז"ל בס' א"ך ובס' קי"ו אך סיים וכתב דאם היורש תפס ואמר שהיה לו בידו שטר נגד הלוה בשם אביו הרי זה נשבע על מה תפס הואיל ואם הוצא השטר לפנינו היה גובה יעו"ש

ועדיפא מזה עיין בס' פת"ש בס' נ"ד סק"ד דאם היה עליו חוב כגון ראובן שהיה חייב לשמעון והמחהו ראובן לשמעון שאביו יפרע בעדו ואח"כ מת אביו של ראובן ובא שמעון לתבוע שארית החוב מראובן וראובן טוען כי אביו אמר לו שפרע אין ספק של ראובן ששמע מאביו וליה לא ברירא ליה מוצא מדי ודאי שברור לו החוב יעו"ש במקומו ודו"ק

ש"ע סכ"ב. אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאתה חייב לו מנה וברור לי שהוא כתב ידו וכו' ראיתי להרב מהריב"ו זלה"ה בספר וי"צ סע"ד שכתב דהאי דינא מיירי דוקא באומר הלוה מעולם אביך לא לוה לי וזה טוען מכח כתיבת אביו דאז הוי כטוענו בריא הואיל ומכחיש הוא בעקר ההלואה אבל אם הלוה טוען אמת היה נושא בי ופרעתיו לא הוי טענת בן המלוה טענת בריא ע"כ תוכן דבריו ואני בעוניי הגם שלע"ד נראה דיש לדקדק מדבריו של הש"ע שאמת כדבריו כן הוא והדקדוק הוא מדסיים הש"ע וכתב שצריך היורש לומר וברור לי שהוא כת"י של אבא דמשמע בלוה מכחיש בעקר ההלואה ואומר שמעולם לא הלוה לו ובודאי פנקס זה אינו מאביו דאי בשאינו מכחיש עקר ההלואה אלא אומר פרעתי קא מיירי למה צריך היורש לומר ברור לי בלאו הכי הרי הלוה מודה שאביו כתב כך אלא אומר שפרעו אלא נראה כמ"ש הרב דלא דבר הש"ע אלא בלוה המכחיש עקר ההלואה מיירי

אלא כד דייקינן. עומד לנגדי דברי הסמ"ע בסקנ"ה שכתב וז"ל משביעין אותו הסת בכופר בכל וממילא במודה מקצת חייב ש"ד, עכל"ה הנה לנו יש לב לדעת האי מודה מקצת שכתב הסמ"ע ודאי פשוט דאיירי כסתם מודה מקצת דעלמא דהיינו בין באומר לא לויתי כי אם חמשים או באומר פרעתי חמשים דודאי דוחק לומר דהסמ"ע לא איירי אלא במודה מקצת דהיינו חמשים הלוה לי אביך ולא עוד זה דוחק ובודאי דהסמ"ע בכל מודה מקצת דבר ואפילו באומר הלוה לי מאה ופרעתי חמשים וא"כ לפי סברת הרב מהריב"ו זלה"ה יש להקשות הואיל ואומר לויתי מאה ופרעתי חמשים הרי יכול להיות שהאמת אתו שפרע חמשים והיאך מביאים אותו לשבועה דאורייתא הואיל ומצא כתוב כן בפנקס אביו הרי יכול להיות אביו פנקס בשעת ההלואה ואח"כ פרע חמשים ויכול להיות שהאמת אתו אלא ודאי צריכים אנו לומר אפילו הדבר ספק הוא אצלינו שיכול להיות שפרע חמשים עכ"ז הואיל ומצא כתוב בפנקס שנושא בו מנה הוי כאלו אמרה לו אביו בפירוש ויכול הוא להשביע את הנתבע כמו שמשביע אותו ע"פ מאמר אביו

וכן נראה ג"כ מדברי הש"ך סי' צ"א סקכ"ד שכתב דהאי דינא דכתב כאן מר"ן דיכול להשביע ע"פ פנקס אביו אפילו אינו יודע שחשבון אביו מדוקדק אפילו הכי יכול להשביע הלוה ולא בעינן שום רגלים לדבר כמ"ש מהריב"ו זלה"ה בסוף דבריו יעו"ש וא"כ מדברי הש"ך שכתב אפילו אינו יודע אם חשבון אביו מדוקדק וכו' משמע דבאומר הלוה פרעתיו כולו או מקצתו איירי דיש הכחשה בין חשבון הפנקס ובין טענת הלוה איירי ולפי דעת הרב מהריב"ו הרי בצריך לומר דהלוה מכחיש עיקר ההלואה שמעולם לא לוה איירי וא"כ היאך יוצדק לומר אפע"פ שאין המלוה יודע אם חשבון אביו מדוקדק או לא הרי בלאו הכי לא נכנס זה בדין דקדוק חשבון דהואיל ואומר הלוה שמעולם לא לוה הוי כאומר מעולם לא פרע וא"כ לפי דעת היורש שמצא כתוב וברור לו שהוא כתב אביו א"כ ודאי אין כאן טעות כלל בחשבון אלא ודאי דדברי מר"ן איירי אפילו באומר פרעתי חמשים ואפילו אין היורש מבורר לו שחשבון אביו מדוקדק עכ"ז יכול להשביעו ומה שהוצרך הש"ע להצריך ליורש לומר וברור לי וכו' היינו כדי שיהיה טענתו כאומר אמר לי אבא דאם אינו מכיר שהוא כת"י אביו לא מיקרי טענת ודאי אפילו אם יודה לו הלוה שהוא כת"י הואיל ואינו יודע מצד עצמו שהוא כת"י ועדיין צריך להתיישב הואיל וכבר הורה זקן והנלע"ד כתבתי ודו"ק

במור"ם סכ"ג. וי"א דכל שאומר וכו' וכ"ן לי להורות ע"כ. לכאורה נראה דיש לנו לסמוך על סברא זו הואיל ומור"ם הכריע דכך נאה להורות וקי"ל כהכרעתו ומה גם דמצינו להסמ"ע ס"ק נ"ז שכתב על האי סברא דדומה למ"ש בס' כ"א אמר לי אבא וכו' וא"כ הואיל ודומה לאומר אמר לי אבא הרי מצינו למר"ן בסעיף כ"א שהביא שם סברת הראב"ד באחרונה דיכול להשביעו ע"פ אמירת אביו וגם כאן יכול להשביעו ע"פ אחר אפילו הוא קרוב אלא דהאמת הוא דלא פסקינן כהאי י"א דהא מצינו למר"ן באהע"ז סקט"ו ס"ז שפסק שם לדברי הרמב"ם שכתב שם בסוף הסעיף וז"ל אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול ע"כ וכתב שם הרב"ש סקל"ב וז"ל אבל אם לא ראה בעצמו ואחד מקרוביו אמר לו שזינתה אינו יכול להשביעה וכן ס"ל להרמב"ם בעלמא דאינו יכול להשביע את הנתבע ע"פ אחר וכמ"ש בחו"ה סע"ה ועל הרב רמ"א קשה דפסק שם דיכול להשביעה על ידי אחר וכאן סתם ופסק דאינו יכול להשביעה ע"כ ועיין גם בטו"ז שם. מכאן אתה למד דדברי י"א אלו הם נגד פסק מר"ן דאהע"ז דכתבנו דאינו יכול להשביע ע"פ אחר ואתי סברת הש"ע דאהע"ז כסתמא דמור"ם כאן דסתם בתחילת ההג"ה וכתב אבל אם אין העד לפנינו וכו' אין משביעין על טענה זו ע"כ והם צודקים על סיום דברי מר"ן שהם מדברי הרמב"ם ואתו דברי הש"ע כאן סכ"ג ודברי הש"ע אהע"ז ס"ז ששניהם מדברי הרמב"ם בשטה חדא וקם דינא דאין להשביע ע"פ אחרים ואל