נזר הקודש - זבחים צח

רש"י שם ד"ה ישפך שפיכה אחת משמע מדלא כתיב סביב, - ביאור הדבר דבא ללמדנו דבדיעבד כשר, אעפ"י שלא היתה מתנה אחת כעין שתים, ובזה מיושב קושיות התוס' והיינו דאתיא אפילו - והיינו דאין ללמוד זה מחטאת, דהו"א אחת שהוא שתים, זהו עיקר מצותה, והרי זה כמתנה אחת דחטאת, - ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם בפרי"ב מפסוה"מ שמביא קרא זה דודם זבחיך ישפך, והיינו מפני שמלמדנו גם על עיקר המתנה דלא בעינן אחת שהיא שתים, בדיעבד, - ומיושב קושיות הכס"מ. ובעיקר פסק הרמב"ם בזה כאשר יבואר. א איתא בפסחים קכ"א כשת"ל לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה, לדברי ר' עקיבא לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה. - מבואר מזה דלר"י דסבר זריקה בכלל שפיכה, מוכרח לומר דברכת הפסח פוטר את של זבח. - ולפ"ז קשה מאד דברי הרמב"ם שפסק בפר"ב מפסוה"מ דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא שבא' ודם זבחיך ישפך, ואילו בפר"ח מחמץ ומצה פסק דאין ברכת הפסח פוטרת את של זבח, וזו היא תמי' רבתי שפסק היפוך סוגיא זו, - וכבר עמד בלח"מ בצ"ע. - והנה טרם שנבוא לבאר שיטת הרמב"ם נקדים לבאר ענין מצות הפסח, ועיקר מצות אכילה של הפסח. ב איתא בחולין פ"ה פלוגתא דר' מאיר ור"ש בשחיטה שאינה ראוי' לאכילה. דר"מ סבר ששא"ר שמה שחיטה ור"ש סבר ששא"ר לש"ש, ומפרש שם בטעמו דר"מ דיליף משחוטי חוץ, ור"ש סבר דאין דנין חולין מקדשים. והקשו בתוס' וז"ל ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים ס"ג) תנן ר"ש אומר השוחט פסח בי"ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור, ומפרש בקונט' משום דהוי פסול, ור"ש לטעמי' דאמר ששא"ר לש"ש, והשתא התם הו"ל למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה, דהוי קדשים מקדשים עכ"ל - אמנם נראה דטעמו של דבר דסבר ר"ש דבעינן שחיטה הראוי' לאכילה, זהו משום דר"ש לטעמי' דדריש בכ"מ טעם הקרא, וסבר דכיון דבאמת התכלית של הבהמה בחיי' יותר מוצלחת, כמו שאמרו חז"ל דבהמה בחיי' וכו'. כמבואר בחולין ח' וברש"י שם ד"ה מקלקל, נמצא דבכל שחיטה הקלקול יותר מהתיקון. אמנם רק בשביל אכילת האדם הורשה לאדם להיות שוחט ואוכל - ולפ"ז באופן שהשחיטה אינה מתרת באכילה, נמצא שאין בזה תיקון כלל, לזה לא הורשה עפ"י חקי התורה להיות שוחט שחיטה כזו ולהכי סבר ר"ש דששא"ר לש"ש, מפני שכיון שלא הורשה לשחוט באופן זה, אין זה שחיטה עפ"י רשות התורה ולא הוי שחיטה, אמנם כל זה בחולין, שאין בשחיטה מטרה אחרת כי אם אכילה, - אבל בקדשים שמלבד מטרת האכילה יש תכלית גדול מזה. דהיינו שמטרת השחיטה בקדשים הוי בשביל מטרת עבודת הקדשים. - להכי י"ל דאעפ"י דבחולין שחיטה שא"ר לש"ש, ומכ"מ בקדשים שפיר י"ל דאעפ"י שאינו מתיר באכילה, מ"מ שפיר נקרא שחיטה מטעם מטרתה בדיני קדשים, וזהו הביאור שם בדברי ר"ש שאמר חולין מקדשים לא גמרינן. ג והנה בזה שונה מצות הפסח משארי קדשים, והוא, דבכל הקדשים עיקרן הוא הזריקה. - והזריקה מתרת את האימורים למזבח, והבשר לאכילה. וגם אם אין בשר והחלב קיים, גם כן זורק את הדם, משא"כ בפסח שאם אין בשר קיים, אין זורקין את הדם - כמבואר פסחים ע"ט. - והיינו מפני שעיקרו לאכילה הוא בא, - והנה בדבר אכילת הפסח אף שפסח ג"כ בכלל קדשים, אמנם מטרתו העיקרית לצורך הדיוט הוא בא. - דהיינו דע"י אכילת הדיוט מקיים המצוה דפסח, - ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בביצה כ"ז ד"ה ועל היאך צליית הפסחים דחיא יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש וכו' יעוי"ש, - ובדברינו אתי שפיר דע"כ צליית הפסח שעיקרו לאכילה הוא בא. וגם אם לא יצלה את הפסח לא נפסל הפסח, ורק איסור אכילה יש בזה, וכמבואר לעיל ל"ו לאכל ממנו נא, זיבחא גופי' מי מיפסל. -וא"כ פשיטא דצלייתו צורך הדיוט הוא, - ולפ"ז בדבר אכילת הפסח הרי הוא בדומה ממש לחולין, ואם השחיטה אינה מתרת באכילה בפסח. יש לנו לומר דלא הוי שחיטה לר"ש דסבר בענין שחיטת חולין ששא"ר לש"ש. - וזהו סברת רש"י שמפרש בהא דשוחט פסח על החמץ שלא לשמו, דהשחיטה אינה מתרת באכילה, דלר"ש הר"ז ששא"ר לאכילה ולש"ש. - ומיושב קושיות התוס' דחולין שם, וכמש"נ. ד והנה נחזה אנן בעיקר אכילה דקדשים, דע"כ שונה הא דאכילת פסחים מאכילה דקדשים. היינו דעצם מצוה דאכילה, דאעפ"י שיש מצוה דאכילה גם בכל הקדשים, אמנם ע"כ שאינו מוטל אכילה דקדשים על האדם הפרטי, רק מצוה כללית יש בזה, שיהי' הקדשים נאכלים לאנשים טהורים הראוים לאכילה, משא"כ במצוה דאכילת הפסח דאקרקפתא דגברא מונח, היינו שכל אדם מחויב באכילה זו, ומצוה פרטית על כל אדם, ואם גם אמדינן דאכילת פסחים מעכבא על האיש הפרטי, וא"כ הר"ז בחיוב אכילה בחובת הפרטי, וזה ליתא בכל הזבחים, שע"כ אכילת איש הפרטי לא שייך בזה. - וכשבאני לדון בדבר ברכותיהם ע"כ יבורר דגם חיוב הברכה בדבר האכילה שני ענינים הם זה מזה, היינו דאכילת פסח הוא בחיוב אכילה בהאדם הפרטי, וחיוב אכילה דזבח הוא בחיוב הכללי. ומסתבר שזה אינו פוטר את זה. - ולהכי בסברת רע"ק דאמר לא זו פוטרת את זו, ולא זו פוטרת את זו, אין אנו מוכרחים כסברת הש"ס לומר דהטעם בזה משום דזריקה אינה בכלל שפיכה