נזר הקודש - זבחים צז

מהמחובר. יש לחקור ולהבין מדוע יאסרו באכילה, דחלא איזה הפסד הוא עושה בזה שאוכל את הפירות, דכיון דלא יבואו לעולם לידי בישול, א"כ לא מפסיד מאומה באכילתן, כיון דבלא"ה יופסדו, וא"כ אין לאוסרם באכילה, ולפ"ז מדוע לא יהיו הפירות בני מקבלי טומאת אוכלין, -ואין לומר דכוונת הירושלמי על הפירות דמחובר, - דבמחובר, לא שייכא טומאה. ז והנה בהא דפגין ובוסר לד' עקיבא דסבר דמקבלי טו"א, יש לחקור ולספוקי באיזה אופן המה מקבלי טומאה, אם בעינן מקודם מחשבה לאוכלין, או דלמא שגם בלעדי מחשבה לאוכלין המה בגדר אוכלין, מטעם שסבר דדין אוכלין ופרי על פגין ובוסר. -והספק הזה יש להכריע דפגין ובוסר צריכין מחשבה לאוכלין, כיון דרוב בני אדם אינם אוכלים פגין ובוסר..-אמנם תמוה מדוע סתם התנא ולא אמר דצריכין מחשבה. משמע מזה דלא צריכין מחשבה,- וזה תמוה לאידך גיסא, דהלא מסתברא דצריכין מחשבה, יען דסתם בני אדם אינם אוכלים פגין ובוסר, - לכן נראה לומר בזה כך, דבאמת פגין ובוסר צריכין מחשבה לאוכלין, אמנם אם תלשם אדם בן דעת, א"כ הרי החליט בדעתו בשעת תלישה לאכלם, דאם לא כן למה לו לתלשם ולהפסידם, וא"כ הוי התלישה בעצמותה כמחשבה לאכילה, ובמקום מחשבה עומדת, - כדמצינו כה"ג בכריתות כ"א, לענין בשר אדם, דמבואר דבעינן מחשבה לאכילה, ואיתא שם דאם חתך אדם בן דעת אמרינן דהחתיכה הוי ג"כ כמחשבה, יעוי"ש הוי התלישה במקום מחשבה, ולהכי שפיר סתם התנא ולא הזכיר מאומה על דבר המחשבה לאכילה. יען כי ברוב פעמים נעשה התלישה על ידי אדם בן דעת, ותמיד איכא ממילא בזה מחשבה לאכילה. ח ובזה יש לבאר דברי הירושלמי, דאיתא שם הפגין והבוסר ר"ע אומר מטמאין טו"א תני כאן מיד, - היינו דלא בעינן מחשבה מיוחדת לאכילה, אלא תיכף ומיד לאחר התלישה איכא טו"א, -והיינו כדברינו דהתלישה עומדת במקום מחשבה- והנה לדברי הרמב"ם דבמקום דבעינן מחשבה בעינן דוקא בעלים, ולפ"ז בתלישה שהיא במקום מחשבה,- ג"כ בעינן דוקא בעלים, שיהיו הבעלים התולש, והוי התלישה במקום מחשבה ולפ"ז הא תינח בשאר שנים דאיכא בעלים להפירות, בזה שפיר יש לומר דהתלישה הוי ג"כ במקום מחשבה, משא"כ בשביעית שהכל הפקר, ואין בעלים להפירות, ובשעת תלישה הרי הוא כאיש אחר, ורק לאחר התלישה הרי הוא זוכה מן ההפקר. וכיון שבשעת תלישה דמי כאיש אחר, וא"כ הרי חסרה מחשבה לאוכלין, ואין לומר דהזכיי' והמחשבה באין כאחת, - דליתא, דכיון דבעינן שתהי' עשיי' חשובה, שתועיל להיות גם במקום מחשבה, בזה לא מהני בבת אחת. - כדמצינו כה"ג בתוס' סוכה י"ג ד"ה אם פסולת וכו' דאם מסכך סוכה בדברים שאוכל מרובה על הפסולת הסוכה פסולה, ולא אמרינן דבזה עצמו שעושה אותם סכך על הסוכה בטלים מתורת אוכל, ונעשו סכך, משום דבעינן שיהי' מקודם, משום תעשה ולא מן העשוי יעוי"ש, - וביאור דבריהם דבמקום דבעינן עשיי' חשובה לא מהני על שתים בבת אחת משום דלא מינכר עשיי', והוי תעשה ולא מן העשוי, - והכא נמי הכא דבעינן תלישה חשובה שתהי' עומדת גם במקום מחשבה לא מהני במקום שהיתה העשיי' עבור תכלית אחר, דהיינו תכלית הזכיי' בהפירות, ולא מהני העשיי' הזאת, דהיינו התלישה עבור המחשבה דלאכילה. כי היכי דלא מהני התם בהסוכה הא דמסכך באוכלין על תרתי, לבטלן מתורת אוכל, ושתהי' העשיי' עבור סכך לסוכה. - ולא דמי להא דכתבו התוס' והרשב"א בב"ק ס"ז לענין גנב וגזלן שהקדישו, דההקדש והקנין באין בב"א יעוי"ש, - דשאני התם דהכל הוא בדבר הקנין כמובן, - ולפ"ז בשביעית לא מהני התלישה שתהי' עומדת גם במקום מחשבה לאוכלין, ולהכי בודאי אינם מטמאין טו"א מיד, אלא בעינן מחשבה לאחר התלישה, וזהו שאמר ר' יוחנן הכל מודים בשביעית שאינן מטמאין טו"א תיכף ומיד לאחר התלישה, - והיינו מהטעם שכתבנו, דהרי הכא חסרה מחשבה שבה לאוכלין. פרק רביעי דף ל"ז ואכתי להכי הוא דאתא מיבעי' לי לכדתניא מניין לניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא, - וקשה דלמא תרתי משמיענו, היינו דהך ישפך תרתי משמעות יש בזה, היינו שפיכה אחת, וגם השפיכה בעצמותה, דהיינו שפיכה ולא זריקה, - ונראה דמפרש הש"ס בכוונת הברייתא דסבר דהתורה מלמדנו דהניתנין בזריקה דינן בשפיכה, היינו שזהו מצותן, או זריקה, או שפיכה, לכתחילה, וא"כ ע"כ האי ישפך היינו בשפיכה הדינית, היינו שתים שהן ארבע, וא"כ זה סותר הדרשא דלעיל דבדיעבד סגי במתנה אחת אעפ"י שלא הי' המתנה כעין שתים, סבר לה כר' עקיבא דאמר לא זריקה בכלל שפיכה וכו' לפ"ז ע"כ היינו גם כן דר"ע סבר דלא הוי המצוה כן בתחילה, אבל בדיעבד אפשר דר"ע סבר דשפיר דמי גם בשפיכה, ומפרש ר"ע הקרא דישפך הכל על דיעבד בין על השפיכה, בין על מתנה אחת, מדכתיב ושפך שמשמעו שפיכה אחת כדפירש"י לעיל, - ור' ישמעאל ור"ע במצוה דלכתחילה פליגי. ובזה שייך ענין שזה פוטר את זה, והיינו בעיקר אופן עשיית המצוה, - וב"ה מצאתי בלח"מ פד''ה ממעה"ק שמפרש כן פלוגתא דר' יהודה ור' עקיבא יעו"ש. רש"י