נזר הקודש - זבחים צו

דוקא רצון בעלים. - אבל יש לומר דשאני אימורין דכיון דע"כ נתנה התורה רשות להכהן להדיחן במים אם אינם נקיים, והוי זה רצון גבוה, להכי הוי הכהן שליח גבוה, והוי ההדחה לפי רצון גבוה שהוא הבעלים של האימורין, ושפיר הוכשרו אימורין לטומאה, והוי הכהן באימורין כגזבר שהוא נחשב בעלים להקדש, והוי במקום גבוה, כמבואר בירושלמי פר"א דמעשרות, ומיושב בזה ג"כ הא דאיתא בסוכה ל"ה לענין אתרוג. של מעש"ש דלא יטול מפני שמכשרתו, אעפ"י שקיי"ל דמעש"ש ממון גבוה, וא"כ אין בעלים להם להיות מוכשר. אמנם גם התם לא גרעי הבעלים שהמעש"ש שלהם מגזבר דהקדש, דהרי ודאי דדין גזבר יש להבעלים, וסגי בבעלים כזה לענין הכשר. ג והביאור בזה כך הוא דתרי עניני בעלים איכא. א. מצד התקשרות של הבעלים להחפץ. ב. התייחסות החפץ להבעלים, והנה ההתקשרות הבעלים להחפץ תלוי בתור קניני, דהיינו מה שהוי שלו מצד קנין. ובזה בעינן דוקא שיהי' הדבר ראוי לכל התשמישין שלו, ואם אינו ראוי לכל תשמישיו הרי המה לא הוי כנכסיו ובטל הקנין שלו, אמנם בעבור ההתייחסות של החפץ להבעלים זה לא הוי בתור קנין אלא עיקר הבעלות הוא בשלילה, היינו שאינו דבר של הפקר בלתי שום התייחסות לבעלים פרטי, ורק אם יש להחפץ איזה התייחסות לבעלים מיוחדים ולא הוי הדבר ברעות הפקר, שפיר קרינן בזה בעלים - והנה לענין הקדש לא בעינן בעלים מצד קנין, כגון לענין בעלים שמוסיפים חומש על הפדיון, דלא בא הדבר מצד קנין, דהרי אין להבעלים קנין בהדבר המוקדש, וחילוק יש בין הבעלים לאיש אחד, רק בשביל ההתייחסות שיש להחפץ עם הבעלים הזה. היינו שיש להחפץ בעלים, והתייחסות הזה איתא ג"כ לאחר ההקדש, היינו בחומש, להכי יש דין בעלים בדבר הפדיון, - וזהו הענין גם בדבר הגזבר של הקדש. - והנה כמו כן לענין הכשר סגי בבעלים, אשר מצד ההתייחסות של החפץ להבעלים, היינו שיש להחפץ בעלים ואינו דבר ההפקר, - וממילא ההדחה נעשית לתכליתו של הדבר, וקרינן בזה "כי יתן", - וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ם, דסבר דבעינן בעלים, יען כי הבעלים עושים עבור תכלית של הדבר ותיקונו. ולהכי גם בבעלים אשר מצד ההתייחסות סגי. ד והנה לענין מחשבה בגמר מלאכה מבואר להדיא דדוקא מחשבת בעלים הוי מחשבה ולא מחשבה של איש אחר, כדתנן עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן, ומבואר בב"ק ס"ו משום דקונה הגנב ביאוש, והוי שלו ומחשבתו מחשבה, אבל גזלן אין מחשבתו מחשבה. כמבואר בתוס' ד"ה דגזל יעוי"ש, וכיון שחזינן בזה דדוקא מחשבת בעלים בעינן, א"כ גם לענין הכשר בעינן דוקא ברצון הבעלים, דההכשר הוי ג"כ כעין גמר מלאכה באוכלין, כדאיתא בחולין קי"ח יעו"ש,- ולכאורה יש לדחות דהמשנה מיירי בגנב וגזלן של נכרי דליתא במחשבה, אבל בישראל דאיתא במחשבה שפיר דמי אפי' מחשבה של ישראל אחר שאינו בעלים, ליתא, דע"כ בנכרי אפילו בדבר שהוא שלו ממש לא הוי מחשבתו מחשבה, כיון דליתא בטומאה, להכי אין מחשבתו מחשבה. - וכן כתב הש"ך בחו"מ סי' שס"ח סק"ב יעוי"ש. - איברא ראיתי בשו"ת ספר הרא"ם ח"ג סי' נ"ב השיג על הש"ך, וכתב דלענין מחשבה אין הבדל בין ישראל לנכרים יעו"ש, אבל הנכון עם הש"ך, דמבואר להדיא בירושלמי פר"א דתרומות דנכרי ליתא במחשבה הנוגע לטומאה ולהכשר, היינו בדברים דליתא בדינייהו, דאיתא שם כאן לתרומה כאן להכשיר יעוי"ש, היינו דבתרומה כיון דאיתא בדנפשי' איתא גם במחשבה, אבל בהכשר דליתא בזה ליתא גם במחשבה. וצדקו דברי הש"ך, דע"כ מיירי בישראל, ומבואר דדוקא בעלים בעינן, וכשיטת הרמב"ם, - ואם נחליט דבכל דבד מחשבה ג"כ בעינן מחשבתן של הבעלים דוקא, יש לבאר לפ"ז ירושלמי תמוה לכאורה. כאשר יבואר בעזה"י. ה גרסינן בירושלמי שביעית פר"ד ה"ו וז"ל תמן תנינן הפגין והבוסר ר' עקיבא אומר מטמאין טומאת אוכלין, ר' יוחנן בן נורי אומר משבאו לעונת המעשרות, תני כאן מיד, ופריך שם והא לית כאן מיד וכו' ר' פדת בשם ר' יוחנן הכל מודים בשביעית הכל מודים חברייא אמרין שאינן מטמאין טומאת אוכלין יעוי"ש, - ופירשו המפרשים מפני שאיכא איסור שביעית, דאסור באכילה קודם השיעור בישול, להכי לא הוי אוכל לענין טומאת אוכלין, - ותמוה הרבה דאם בשביל עצם שיעור בישול הפרי הרי זה מתטמא אוכלין, וא"כ הוי אוכל לענין קבלת טומאה, וא"כ מה מועיל הא דאסור באכילה, ומה יכול איסור אכילה לבטל את תורת אוכלין הלא מצינו שגם איסורי הנאה סברי רבנן דר"ש במנחות ק"א דמתטמאין טומאת אוכלין, וא"כ מדוע אמרו דהכל מודים בשביעית דלא מתטמאין טו"א בשביל האיסור אכילה שעליהם וכבר העירו בזה, ו והנה לדעתינו קשה טובא דהיאך שייך לומר הכל מודים בשביעית אשר מטעם האיסור באכילה לא הוי בר קבולי טומאה, דנחזה נא הלא עיקר האיסור בזה בשביל הפסד אוכלין, דכיון דעדיין לא נתבשלו הפירות הוי אכילתם בתור הפסד גרידא, ולא נחשבת אכילה, והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד. ואיכא איסור בשביעית להפסיד הפירות. - אמנם נחקור להבין דלפ"ז אימתי עובד על האיסור דהפסד פירות, אם באכילתו את הפירות, או בשעת הקציצה מהמחובר, והלא הסברא מחייבת דעיקר האיסור הוי דוקא בשעת התלישה שתלוש מהמחובר דבזה גורם שלא יבושל הפרי כראוי, אמנם לאחר שכבר נתלשו