נזר הקודש - זבחים צה

אף זה רק תיקון הבשר, והר"ז כמו הא דבעל חי טעון שחיטה, ואעפ"י שמצוה מן התורה בשחיטה, ועכ"ז עיקרו צורך הדיוט הוא. וזה מבואר בש"ס הכא דקאמרה הסוגיא לאכול ממנו נא זיבחא גופי' מי מיפסל, וכמו ש שכתבנו, ומיושב קושיות התוס'. תוס' ד"ה הכא דחשובי חשיב לא כש"כ, תימה א"כ בטלה תורת פיגול דזרק מקצת דם בחוץ, או אוכל בחוץ לא מיפסל ומחשבה פוסלת יעוי"ש. - וכן יש להקשות גם מחוץ לזמנו. - והנה לכאורה יש לומר בזה דשאני התם דאם עשה באופן זה להדם כולו, דהיינו שזרק כל הדם בחוץ, וכמו כן באכלו כולו בחוץ שאז אין תקנה להזבח. וזה ליתא בהכנסה דהדם בפנים, -וכן ראיתי מפרשים כן, אבל זה ליתא דאין זה ענין פסול, אלא הרי זה כנשפך הדם ממש, ואין שייכות לדין פסול בקרבן. אמנם נראה לומר בזה בפשוטו דאין זה ענין להא דפיגול, ופסול, דשאני התם דלהכי לא נפסל הקרבן מטעם הזריקה דמקצת הדם בחוץ, מפני שקודם הזריקה הדם הוא דם פסול, מפני פסול יוצא, וכמו כן בחוץ לזמנו שנפסל הדם טרם עשייתו וזריקה. וא"כ אין פסול זריקה בזה כיון שאין כאן דם כשר, ע"ב אמר ר' אבא ומודה ר' יהודה שחוזר וקובעו לפיגול וכו' איתיבי' חישב ליתן וכו' למחר פסול חזר וחישב וכו' - ויש לעיין לשיטת הרמב"ם פרט"ז מפסוה"מ ה"ו שסבר דבדין זה פסול גם לרבנן, וכמו שכתבנו לעיל בדף כ"ז ע"ב, ע"כ שאני זה מהא דמחשבת הינוח, והיינו שזה עדיפא ממחשבת הינוח לגרום פסול, וא"כ מאי מקשה מזה לר' אבא, הלא אפשר לומר דשאני הכא כיון שעדיפא ממחשבת הינוח, - ומזה ראי' לפירש"י שפירש לעיל דאתיא כר' יהודה, - ושיטת הרמב"ם תמוה מסוגיא זו- וצע"ג, תוס' ד"ה שיאכלוהו טמאים לא דמי לאכילת כלבים וכו' מ"מ בהך מחשבת אכילה דבר אחר גורם לו שבלא אכילה יכול לפוסלו בנגיעה. - ותמוה דמה זה ענין הא דיכול לפוסלו קודם אכילה, אם באמת לא פסל מקודם, וא"כ הדרא הקושיא למה שאני הא דאכילת טמאים מאכילת כלבים, וצ"ע, - ולולא דבריהם נראה לומר דכיון דטמא אסור באכילת קדשים אפילו בשלא טימא את הבשר, דהיינו שתחב לו איש טהור בבית בליעתו. וכיון שיש איסור באכילתן, אפשר לומר שלא נחשב לאכילה, מטעם דאכילת איסור לא שמה אכילה, - עי' בכורות ל"ז -ומכש"כ אם חישב שיאכילם לטמאים בשוגג בלעדי ידיעתם, דלא נחשב אצלם אכילה. והיינו באופן דלא נחשב לאדם אכילת איסור להנאת אכילה. - וזהו שמספקא להש"ס הכא בפיגול אם אופן אכילה זו נחשב אכילה למחשבה דפיגול. וזה גרע מאכילת כלבים, וכמש"נ. בדין הכשר לדעת בעלים. א אמר רב חסדא מרגלא בפומי' דרב דימי בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליהם משום טומאה, אמר רבא תדע דתניא אשר לד' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה וכו' ולא היא וכו' לאפוקי בשר פסח וכו'- ויש לעיין מאי דאי' מייתי מהא דאימורין, הלא שם אין חסרון כלל באימורין בעצמותן, וכיון שקדשים נינהו שפיר דמי שהאוכלן ב טומאת הגוף חייב כרת.- משא"כ בשר פסח שלא הוצלה, דהחסרון בעצם הקרבן דפסח, - ואף שיש לומר דזה הוא פירכת הש"ס דקאמר ולא היא וכו' - אבל דקארי לה מאי קארי לה, - וע"כ צריך לומר דהפירוש בהסוגיא כך הוא, דהנה האימורין האלו כשיאכלן הטמא תיכף גם הם נטמאו בנגיעה - וטמאין טומאת עצמן. - נמצא דיש חסרון גם בהאימורין גם כן - ומכל זה חידשה תורה דחייב כרת על אכילת האימורין בטומאת הגוף אעפ"י שגם הם חסרון להם שטמאין טומאת עצמן, - והש"ס מסיק דלא דמי דשאני התם דעכ"פ אימורין נינהו כדין מצד עצמן, ורק סיבה אחרת דטומאה יש להן, אבל מצד עצמן אין בהן חסרון ,- משא"כ בשר פסח שלא הוצלה עדיין לא בא לידי השתלמות, ב אמנם עכ"פ מבואר לנו מסוגיא זו מדברי רבא שמביא ראי' לרב חסדא מהא דרבתה תורה אימורי קדשים קלים לטומאה"ג, היינו דמדמה זה לבשר פסח שלא הוצלה, מפני שיש חסרון באימורין גם קודם אכילה מטעם טומאת עצמן, - וכבר רבתה תורה לטומאת עצמן, כמבואר בפסחים כ"ד ע"ב, - והנה לפ"ז ע"כ יש תורת הכשר להאימורין האלה להיות בני מקבלי טומאה. - והנה מבואר דעת הרמב"ם בפר"א מסומ"א ה"ב וז"ל ואין מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים, - והרשב"א בחידושיו לחולין ל"א בד"ה פירות שנשרו. כתב דלא בעינן מחשבת בעלים דוקא, וגם במחשבתו של אדם אחר ולרצון של איזה איש, גם כן הוי מוכשרין, - והנה לדעת הרמב"ם קשה טובא באיזה אופן הוכשרו האימורין, הא ליתא להו בעלים דליתכשרו על ידו, ואין להם הכשר מים לרצון בעלים, ואין לומר דהוכשרו ע"י חיבת הקודש, דהרי הרמב"ם סבר דחיבה"ק דרבנן, כדאיתא בפרי"ח מה' פסוה"מ, וא"כ היאך יצוייר הכשר מדאורייתא לאימורין אשר מרבה אותם התורה לטומאה. ומוכח לפ"ז דלא בעינן דוקא רצון בעלים בהכשר, וזהו כשיטת הרשב"א, וקשה מזה על הרמב"ם דמצריך דוקא