נזר הקודש - זבחים צד

אוכל על הביצה בעודה בבטן. - גם יש לומר דאיכא נפק"מ אפילו בדליתא שיעור פיגול בהביצים, מ"מ איכא נפק"מ לענין צירוף, דהרי קיי"ל כל הפיגולים מצטרפין זה לזה, והתנא ממעט לביצי תורין מפיגול דאפילו על ידי צירוף לא יבואו לפיגול. ג ובעיקר השאלה, נראה להוכיח מהא דאיתא במשנה עוקצים פר''ב מ"ו ביצה מגולגלת עד שיגוס ושלוקה עד שירסס, - ופירשו המפרשים דלאחר שנשבר מעט מן הקליפה שוב לא הוי שומר יעוי"ש. - וע"כ מיירי דעדיין הביצה רכה וצלולה כמים מדיכולה להיות נשפכת דרך נקב ומדחזינן שמקבלת הביצה טומאה בשעה שהיא צלולה כמים, ואם נחליט דתורת משקה עלי' א"כ איך תקבל הביצה טומאה לפי הכלל שכתב הרמב"ם בפר"א מטו"א ה"ד וז"ל אין שום משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד, אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה יעוי"ש. - וכיון שחזינן שביצה רכה וצלולה מקבלת טומאה, ע"כ דדין אוכלין עלי'. - וכן יש לדייק מהא דכתב הרמב"ם בפר"ח מטו"א ה"ד וז"ל ירק תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה לא פסל אלא קלח שכנגדו יעוי"ש, הרי מבואר דמקבלת הביצה טומאה, - ואין לומר דשאני הכא דכיון שהביצה נתונה בתוך אוכלין להכי כאוכל דמי, כמו הא דחולב אדם לתוך הקדרה דנעשה ממשקה אוכל, דזה ליתא, דע"כ דוקא אם תיכף בבואם למציאות ירדו לתוך האוכל כמו התם שתיכף מהפרה ירדו לאוכלין, ולא ירד תורת משקין עליהם מעולם. ואם באמת ירדו לתוך קערה פעם אחת ונעשו משקה, שוב לא ירד עליהם תורת אוכל לעולם. כמו שמבואר במהרי"ט ח"א סי' ע"ו יעוי"ש,ובזה יש לתמוה על המג"א בסי' קנ"ח סק"ז יעוי"ש. - ולפ"ז הכא בביצה אם תורת משקין עלי' ביצירה שוב לא תיעשה אוכל לעולם, אפילו אם תהי' בתוך האוכלין, - ואין לומר דמיירי בביצה מבושלת, ובאופן זה שנקרשה על ידי בישול לכו"ע נעשה ממשקה אוכל כידוע. - אמנם מבואר בתוספתא פר"ב דטבול יום ה"ו דמיירי בביצה חי' דאיתא שם התחיל לטרפן אינו חיבור יעוי"ש הרי מיירי בביצה חיה, וכן מורה לשון הרמב"ם שם בפר"ח הי"ד וז"ל ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל יעוי"ש, הרי מבואר דלשון טרופה קאי על רך וצלול כמים, וגם מדברי הה"מ שכתב בפר"ח משבת דבכל מקום לשון קערה מורה על דבר לח וצלול יעוי"ש, והכא נמי איתא קערה, והיינו ביצה רכה וצלולה וכן מבואר בפירוש הגר"א בתוספתא יעו"ש א ומבואר לפי"ז לשיטת הרמב"ם דביצה חי' תורת . אוכל עלי' במשנה לאכול שליל וכו' - הפירוש בזה משום דלאו מגופא דזביחא הוא, כדפירש"י. וכן מבואר פירוש זה בדע"ב על משניות - והקשה שם הגרע"א בתור"ע משמע דה"ה אם פיגל בזבח ואכל מהשליל אינו חייב משום פיגול.- והקשה דלפ"ז מדוע לא תני שליל ושליא בהדי חלב המוקדשין דאין בהן משום פיגול יעוי"ש, - ונראה פשוט דהכוונה של הפירוש לאו גופא דזביחא. היינו דהזבח הוא העיקר והשליל הוא הטפל ואין העיקר הולך אחרי הטפל.- ומטעם זה אין הקרבן נעשה מפוגל ע"י השליל והשליא. - אמנם להיפוך השליא והשליל נעשים מפוגלים ע"י העיקר, והיינו האם. וכ"ה באמת דעת הרמב"ם בפי"ח מפסוה"מ הכ"ג. - ולפי פירושם - מיושב הא דלא מהני מחשבה לאכול את הרוטב:

- אף ג"כ להסוברים טעם כעיקר דאורייתא. - עי' באור גדול, - על משניות. - אבל לפי פירוש זה אתי שפיר דע"כ הרוטב טפל לגבי הבהמה, - ואין הטפל גורר את העיקר. ובאופן שהבהמה מפוגלת.- יש לעיין היאך הדין ברוטב. - עי' ברמב"ם פרי"ח מפסוה"מ הכ"ב. - מה שכתב בדבר המרק. דף ל"ו ע"א זיבחא גופי' מי מיפסל. - ותמוה הרבה דהלא בהניח אימורין למחר או בחוץ ג"כ לא נפסל הזבח, וזהו שהקשו בתוס' ותירצו דלהניח אימורין למחר יש כאן פסול, מטעם דהבשר לא הותר, מטעם חסרון הקטרת אימורין, - ותמוה לן הלא מה זה ענין לעיקר הקרבן שהוא הדם, ובו תליא הכפרה, וביותר יוגדל התמי' בהא דהוצאות האימורין בחוץ דבזה פשיטא שלא נפסל הזבח. - ופירשו התוס' דלא קאי ר' יהודה בהא דהוצאה רק אדם, וכמבואר שם. - ובאמת הרמב"ם בפיה"מ מפרש בהדיא גם בהא דהוצאה דקאי גם אאימורין יעו"ש.- וא"כ תיקשה כדלעיל. ונראה בביאור הדברים בזה כך, דיש לומר דסבר ר' יהודה כר' יהושע דסבר אם אין בשר אין ו דם, היינו דסבר דלא מהני זריקת הדם רק אם יש לו מה להתיר או בשר, או אימורין, וכמבואר בפסחים ע"ז אם באמת הדם והאימורין בחוץ אינו מועיל ריצוי הדם כלל. - ואעפ"י שבאחת מהם סגי. - אמנם כיון שעכ"פ איתנהו באופן הפסול שפיר נתפס מחשבה בזה, וסבר ר' יהודה עוד בזה דהמחשבה בשעת זריקה הרי זה כאילו כן הוא עתה כפי מחשבתו וא"כ אין זה ענין להא דחשב ע"מ שיאכלוהו טמאים, וכדומה, שאין ענינם כלל לעצם הזבח. - וכמובן. לאכול ממנו נא, זיבחא גופי' מי מיפסל. - היינו דבשר פסח שלא נצלה כל צרכו, איסור אכילה יש בזה אבל אין בזה ענין הקרבן וצליית הפסח, הרי זה תיקון הבשר גרידא, כמו מליחה להוציא את הדם ומטעם זה יש ליישב הא דהקשו התוס' בביצה כ"ז ד"ה ועל החלה, דצליית הפסח היכי דחיא יום טוב, הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש. ותמוה דמה זה ענין הא דצלי אש לצורך גבוה, כיון שאין בזה תיקון הקרבן בעצמותו, אלא