נזר הקודש - זבחים צג

בעירוב דם התמצית, דכיון דדם התמצית פסול לזריקה. וא"כ אינם שווים באיכותן, ובעינן שהמבטל להיות כהבטל, וזה ליתא הכא, - וצ"ע, והא דם הוי חציצה.-מזה הקשה השבי"ע להרמ"א שכתב ביו"ד סי' קצ"ח דכל מקום דאורחי' בזה כמו טבח לא הוי חציצה, וא"כ מאי פריך הכא בכהנים, דאורחייהו בזה. - אמנם ע"כ אפשר לומר כוונת הש"ס דמקשה דכיון דהרצפה יש עלי' דם הרבה, ממילא אין הכהן עומד על הרצפה מפני חציצת הדם, ועל זה משני הש"ס דלח אינו חוצץ, ואין מזה קושיא להרמ"א. אמר ר' אלעזר פיגול בזבח נתפגל השליל וכו' פיגול באימורים נתפגלו פרים, - וקשה הא מבואר לקמן מ"ג דכל שאין לו מתירין לא נעשה פיגול, ובשר הפרים אין להם מתיר, וממילא אין להם תורת פיגול, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ח מפסוה"מ ה"ז יעוי"ש, - ומצאתי בהגהות הרש"ש שהקשה על הרמב"ם מדוע בהא דשליל פסק כר"א, ובהא דפרים לא פסק כר"א יעוי"ש, - ובאמת התמי' על ר"א שאמר היפוך הכלל שמסרו לנו תנאים. ונראה דסבר ר' אלעזר דכמו שמהני פיגול לשליל כשבא עם הזבח, כן סבר לענין פיגול בפרים הנשרפים, דדוקא במחשב על הבשר לבדו אינו נעשה פיגול, משא"כ במחשב על האימורין. ועל הבשר ביחד, שפיר נעשה פיגול, - אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דגם בזה לא מהני, מדכתב דחטאות הנשרפות אינן מתפגלין לעולם, וע"כ כונתו בזה שכתב לעולם, היינו אפילו בצירוף האימורין. - והא דלא פסק בזה כר"א. אעפ"י שליתא פלוגתא בש"ס על ר"א. - ונראה דסבר הרמב"ם מדחזינן דנקט הברייתא לענין פיגול ונותר וטמא בהא דשליל ושליא דחייבין עליהם משום פיגול בשבאין מחמת זבח, ולא נקט התנא האי דינא באופן זה בהא דפרים הנשרפים, שפיגל על האימורין והבשר ביחד, - וזה הוי רבותא יותר, - וע"כ מסתבר לומר דסברי הני תנאים דדוקא בשליא אמרינן כן דנעשה פיגול מחמת זבח. משום דשייך בזה עובר ירך אמו הוא, בהא דפרים הנשרפים. ע"ב כאן דבאין מחמת זבח וכו' הקשו התוס' אכתי נותר וטמא קשיא וכו' יעו"ש ולכאורה מדוע לא אמרינן כן גם בנותר וטמא דהבדל יש בין אם נעשה נותר לבדו, או שנטמא לבדו, דכיון דלאו בר אכילה הוא, לא נעשה נותר וטמא, משא"כ באופן שכל הזבח נעשה נותר או טמא נעשה גם השליל והשליא נותר וטמא מטעם עובר ירך אמו. - וע"כ צריך לומר דסברי התוס' דזה ליתא. - דדוקא לענין פיגול שנעשה ענין בהמתיר שזה איתא בכללית הקרבן שייך לומר עובר ירך אמו, - משא"כ בנותר וטמא שזה ליתא ענין בהמתיר.-אז אז אמרינן דהשליל והשליא נפרדים המה מגוף הזבח. אמנם נראה להעמיס בשיטת הרמב"ם דלא סבר בזה כשיטת התוס', אלא סבר דכוונת הש"ס שמשני כאן בבאין מחמת זבח, קאי גם אנותר וטמא, ומדויק לפ"ז לשון הרמב"ם שכתב בפרי"ח מפסוה"מ הכ"ג וז"ל אכל מן השליל או מן השליא חייב משום פיגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח, עי' בראב"ד, ובכס"מ, - ולדעתינו נראה דכוונתו בזה להורות לנו שנידון השליל והשליא מטעם עובר ירך אמו. וזהו שכתב כאוכל משאר בשר הזבח והיינו שנידון העובר כחלק מהזבח. - וכוונתו גם לענין נותר וטמא. - אבל ירא אני לפרש כן בכונת הרמב"ם כיון שלא פירש כן הראב"ד ז"ל והיינו שהראב"ד בהשגה כתב לפרש בהא דפיגול, ולא כתב בהא דנותר וטמא, וכן מבאר מרן הכס"מ בכוונת הראב"ד בהא דפיגול, ולכן צ"ע בזה. א תנן חשב לאכול ביצי תורים חוץ לזמנו לא הוי פיגול. - ופירש"י כיון דלאו מגופי' דזיבחא הוא, והרמב"ם פירש בפרי"ד מפסוה"מ ה"ז דלאו אכילה הוא. - והגה לכאורה יש לדייק דלמא אין שיעור כזית בהביצה של התור, וביותר לשיטת הפוסקים דשיעור כזית כשני שלישי ביצת תרנגולת, - רק אפשר לומר דמיירי שהי' שם שני ביצים. - והנה מזה יש להוכיח, לכאורה, הספק שהסתפקנו מהו הדין בביצה חי' אם היא בתורת אוכל או בתורת משקה, - ונפק"מ לענין ברכה אחרונה, דאם תורת משקה עלי' בעינן רביעית, אם גמעה הי' והנה הכא ע"כ הני ביצים חיות נינהו, ואם תורת משקה עליהן הלא בעינן שיעור רביעית, דבציר מהכי לא חשיבי, ומשמע שאין שיעור רביעית בביצי תורים הקטנים, עי' ב"ב פ'. שמולידים הם שנים שנים ולא יותר, וליכא בהו רביעית, ומוכח מזה דתורת אוכל עליהן.- ואין לומר דחשב לאכלן אחרי שיתבשלו, באופן שאח"כ יהי' נתפח על כזית. אבל ע"כ אין לומר כן לענין פיגול, דאזלינן בתר השתא, כמבואר במנחות נ"ד, - ומטעם זה הוכרחו רש"י והרמב"ם לומר טעמים אחרים, מטעם דלא סגי בזה שהוא פחות מכשיעור, משום דאם תורת אוכל עליהן, יש בזה שיעור כזית. ב אמנם יש לדחות לפי מה שאיתא בביצה ו' ביצים הנמצאים בבטן דינם כבשר ממש, וכן מבואר ברמב"ם פר"ג מ"ה מאכלות אסורות ה"ז וז"ל האוכל ביצי דגים טמאים וכו' וכן ביצי עוף טמא התלויות באשכול וכו' כאילו אוכל מהעוף עצמו עכ"ל וביאור דבריו דאעפ"י שכתב שם בהלכה הקודמת דהאוכל ביצי עוף טמא אינו לוקה משום דהאיסור שלהן הוי לאו הבא מכלל עשה, אבל האוכל ביצים מן האשכול אשר בבטן העוף לוקה כאילו אוכל את העוף עצמו, וא"כ לפי''ז וראי אין לתמוה אשר דין אוכל