נזר הקודש - זבחים צ

הא דפסח דקרבן יחיד הוא בעי ציץ לרצות. - היאך הדין בהיו רוב צבור טמאים, ונשבר הציץ, אם יכולים לעשות הפסח.- והספק בזה דלפי מה שאפשר לומר דכיון דכל עיקר הא דבעי ציץ לרצות הוא מפני שחוי דחוי'. - אמנם ברוב צבור טמאים שהדין בזה שגם הטהורים עושים בטומאה לכתחילה, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ד מביא"מ. - אפשר שכזה הוי כתורת היתר, כיון דלא מהדרינן אטהרה. בדין חיבת בת הקודש. א דף ל"ד גופא טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה. ר"ל אמר לוקה, ר' יוחנן דאמר אינו לוקה. אמר אביי מחלוקת בטומאה"ג, אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה, דאמר קרא והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו, ואפ"ה רבינהו קרא, ורבא אמר וכו' אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה וכו' והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הב"ע שיקשו בכלי דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו, - והרמב"ם כתב בפרי"ח מפסוה"מ הי"ב כרבא, וכמבואר בכס"מ שם. - ולפ"ז ע"כ אינו חיוב גם על עצים ולבונה שאכלן בטומאת עצמן רק אם נממא אחר שנתקדשו בכלי, וכן כתב שם הרמב"ם להדיא, כמבואר שם, - ולפ"ז יש להוכיח מסוגיא זו דע"כ הא דלבונה ועצים יש להם טומאה היינו מדאורייתא, דאל"כ מאי פריך הש"ס מהא דעצים ולבונה, כיון שאינם מקבלים טומאה רק מדרבנן, ומוכח גם כן מדהביא הרמב"ם להאוקימתא זו דמיירי שהלבונה נתקדשה בכלי, וזהו אוקימתא דש"ס שלנו, א"כ מוכח ומבואר להדיא דסבר הרמב"ם דמקבלי טומאה מדאורייתא, והיינו שחיבת הקודש מכשרתן, ומבואר דסבר הרמב"ם חיבת הקודש הוי מדאורייתא. - ולפ"ז יש לתמוה הרבה הא דכתב בפרק"ו מאיסו"מ הלכה ח' וז"ל מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו' העצים והלבונה אעפ"י שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין קרבן ויפסלו וכו' יעוי"ש.הרי מבואר דרק משום מעלה שהוא מדרבנן מתטמאין. ב והנה המל"מ העיר מסוגיא דחולין ל"ו שאינו מבואר בהדיא. - אבל זה תמוה יותר דע"כ מוכה להדיא מסוגיא זו, ומדברי הרב"ם עצמו, וביותר תמוה דהרמב"ם כתב להדיא בפר"י מטו"א הי"ז דלענין טומאה דאורייתא צריך הכשר, וחיבה"ק בקדשים לא הוי אלא מדרבנן, וכבר עמדו בזה. - והראב"ד . בהשגה - והנה תמוה הרבה כיון שמסקנת הש"ס הכא אליבא דרבא דהא דעצים ולבונה רבינהו קרא באופן שקידשו בכלי, האי דינא בהא דטומאתן, דהיינו באופן שקידשו בכלי, ובזה מהני חיבת הקודש להכשיר, ואין לומר דלטומאת עצמן בעינן קידוש כלי, דזהו דוחק, כיון דבחד קרא מרבינן הא דטומאתן ודאכילתן מקרא דוהכשר. וא"כ מדוע לא כתב הרמב"ם ג ונראה דשלשה אופנים יש בזה בהא דחיבה"ק, א. אופן שנטמאו לאחר שקדשו בכלי דבזה לכו"ע הוי חיבה"ק דאורייתא, - והש"ס דבעי אם מונין בו ראשון ושני, היינו דמספקא להש"ס אם תורת טומאה יש בזה ממש, א"ד דרק פסול טומאה יש כאן. וזהו סברת הרמב"ם בפר"ח מאבוה"ט דמשמע שטומאת עצמן יש להן מדאורייתא ב. אופן שנטמאו טרם קידוש כלי, וכמו כן בשר טרם שקרבו מתיריו, דהיינו קודם זריקה, - בזה הוי הטומאה מדבריהם, ובזה האופן מיירי הרמב"ם בפרי"ט מאה"ט הי"ז. ג. אופן שנטמאו טרם הקדישו הבעלים, בזה אין כאן טומאה כלל גם מדבריהם. - רק מעלה עשו חכמים בזה שלא יהיו למטרת קדשים, - ובזה מיירי בפרק ו' מאיסורי מזבח הלכה ח'. - ובזה מבוארים היטב דברי הרמב"ם בכל מקום בהאי דינא דחיבת הקודש. ד ויבואר לנו גם כן הא דאיתא בפסחים ולקמן ל"ו ע"ב ברייתא והנפש אשר תאכל בשר מזבח וכו' לרבות האימורין לטומאת עצמן, וכמו שפירש"י, - וקשה במאי ליתכשרו האימורין, אי במים, הא לשיטת הרמב"ם בעינן רצון בעלים. וזה ליתא באימורין דשל גבוה הוי, - ולא מהני לזה רצון אחרים כמבואר בקצה"ח סי' ת"ו, - וע"כ שייך בהו טומאה מטעם חיבה"ק. - ואם אמרינן דהרמב"ם סבר חיבת הקודש דרבנן, א"כ לא יצוייר שום טומאה בהא מדאורייתא ולדברינו אתי שפיר דנטמאו האימורים לאחר שקרבו המתירין, ומקבלי טומאה מדאורייתא. ה תוס' שם ד"ה והבשר, ודבר תימא הוא מנלן דאתא לרבות עצים ולבונה, דלמא דוקא לבשר קאתי דמהני לה חיבת הקודש, ולא בעי הכשר, - ביאור דבריהם דכיון דכלל הוא בתורה דיש לנו לרבות מה שהוא במסתבר, וא"כ המסתברא הוי לרבות . דמשום חיבה"ק לא בעו הכשר מלשווי' משאינו אוכל. אוכל. - כמו עצים ולבונה. - אך בזה יש לומר כפשוטו, דכיון דמצינו שהתורה קוראת לאכילת מזבח כתואר אוכלין, א"כ זה הוי גם מסברא שאין לחלק בין אכילת אדם לאכילת מזבח בלל, ומקבלי טומאה. עצים ולבונה כשארי אוכלין דעלמא ועיקר הריבוי דלא בעי הכשר אתי.