נזר הקודש - זבחים פט

לפי שאין קרבן צבור חלוק ואע"ג דר"י סובר ביומא טומאה הותרה בצבור, מ"מ איצטרך לטעמא שאין קרבן צבור חלוק כיון שיש בה אכילה יעוי"ש, - וכונתם לסוגיא דיומא ז' לדברי רב נחמן. - אבל תמוה דהרי כל עיקר דברי כ"ג דוקא בקרבן צבור שאינו נאכל בטומאה. - ולהכי מהדרינן אטהרה בשביל אכילה, משא"כ בקרבן פסח שנאכל בטומאה, א"כ הרי זה ככל קרבנות צבור הבאים בטומאה, וצ"ע. - גם דברי התוס' תמוה מסוגיא דסנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין שנה מפני הטומאה. והא סבר טומאה הותרה בצבור, וקשה הא לדברי התוס' שאני קרבן פסח, - וע"כ כמו שכתבנו דקרבן פסח שנאכל בטומאה הרי זה כשארי קרבנות צבור. ושייך בזה הותרה למ"ד הותרה טומאה בצבור. - ובעיקר הא דהקשו התוס' שם במנחות לר' יהודה דסבר טומאה הותרה בצבור, - תמוה הלא מה שייך לומר שם דבשביל שטומאה הותרה בצבור, דבשביל זה, יעשו גם הטהורין בטומאה, הלא שפיר יש לומר דהטהורין יעשו בטהרה, כיון שעכ"פ הם טהורים, ורק מפני שאין קרבן צבור חלוק יעשו כולם בטומאה. יב רש"י בד"ה טומאה דחוי' היא וכו' ע"י נשיאת עון שהציץ מרצה וכו' - מבואר מזה דלמ"ד טומאה דחוי' היא בצבור בעי ציץ לרצויי, ומשמע דלמ"ד הותרה לא בעי ציץ לרצות. - ויש להעיר מדוע לא קאמר הש"ס ביומא ו' דנפק"מ בין דחוי' להותרה לענין ריצוי ציץ. - ובעיקרא דמלתא בזה יש לעיין בהא דקאמר הש"ס לעיל כ"ה, ושם ביומא ז', הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה וכו' יעו"ש והיוצא מזה דלמ"ד דחוי' בעינן ציץ לרצות אף בצבור. - ואעפ"י שע"כ בעינן ריצוי ציץ לדבר שהי' בו עון ודחתיו, כמבואר בתוס', וזהו הותר מכללו, יעו"ש - ולמ"ד דחוי' לא מצינו בלא ציץ שתהי' טומאה נדחת, והרי חסר הותר מכללו וא"כ מניין שהציץ נושא עון טומאה. - אמנם הנכון בזה לפי דברי התוס' ביומא ז' שם ד"ה מכלל דבצבור לכו"ע לא בעי ציץ אם אין אחר להקריב. - וזהו הותר מכללו. - והנה אם אמרינן דבאין קרבן אחר לא בעינן ציץ בקרבן צבור. - א"כ תיקשה בסוגיא דפסחים ע"ז דלר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם, אם מהני ציץ לרצות בשנטמא תבשר יעו"ש. וקשה ליהוי כמו דעבד דכשר בלא ציץ, ומצאתי בגבו"א עמד בזה יעו"ש. - אמנם נראה דע"כ כוונת התוס' דדוקא בהמתיר אמרינן כן שהוא עיקרו של קרבן :

שעושה פעולת הכשר הקרבן. משא"כ בהניתר כמו בשר לכו''ע בעי ציץ לרצות, - ואפילו לר' יהושע דהניתר הוי סיבה להמתיר, אמנם עכ"פ אין הבשר מתיר רק סיבה להמתיר, ובזה בעינן ציץ לרצות. - ולפ''ז הא ר' שמעון, ביומא ז' שם ראי' מכה"ג ביוהכ"פ שאינו על מצחו ומרצה, וכתבו התוס' דמיירי אף שיש גם להביא קרבן אחר. - ע"כ מיירי באופן שנטמא המתיר, ולא בדבר הניתר, כמו החלב, והבשר, דאל"כ בלא"ה בעי ציץ לרצות, וגם אין מקום לומר דביוהכ"פ דליתא ציץ שפיר דמי בלא ציץ, דהניתר לכו"ע בעי ציץ, וע"כ דמיירי התוס' בהמתיר דוקא. - והנה במנחת העומר דמביאין אחרת אם יש להביא לשיטת התוס' אם יש ציץ אין צריך להביא אחרת. ואם אין ציץ הא בעינן ציץ לרצות על אכילות, דהיינו שיריים. דאם אין שיריים אין קומץ לר' יהושע. - ואפשר דיפרשו חתוס' דלא אתיא ברייתא זו כר' יהושע. - והנה חזינן עוד בהסוגיא דיומא שם דבקרבן אעפ"י שקבוע בזמן. - ומהדרינן אטהרה אף למ"ד הותרה. - היינו אפילו ציץ לא מהני. - והוא מדמוקים הש"ס באילו של אהרן, ובהקרבת האיל ע"כ מלובש הציץ, דהרי העבודה בזה בבגדי זהב השמנה. - ומכש"כ למ"ד דחוי' דע"כ מהדרינן אטהרה. והנה לשיטת הרמב"ם דסבר טומאה דחוי' בצבור וסבר דבעינן ציץ לרצות גם על טומאת גברי, כמבואר בפר"ד מביא"מ ה"ז. - ולפ"ז ליתא הותרה מכללה בלעדי הציץ, וע"כ דהרמב"ם סבר גם כן כשיטת התוס' דבצבור מהני דיעבד גם בלא ציץ. [מיהו י"ל דע"כ הא גלתה תורה דקרבנות קבועות דוחות טומאה. ואי אין ציץ נושא עון טומאה ע"כ נדחה או הותרה טומאה בלא ציץ. וכל הוא האמת לדעת תוס' במקום דליכא ריצוי ציץ דלא חלקה תורה בהיתר טומאה ואפי' נשבר הציץ. ואפי' טומאת גברי. אבל עכ"פ שפיר אמרינן טומאה הותרה מכללה, בצבור, ואי בלא ציץ ע"כ שמעינן דטומאה קילא שהותרה, ואם ע"י ציץ הרי מבואר דציץ נושא עון טומאה, ועיקר דברי התוס' הוא משום דקים לן דהתירה תורה קרבן קבוע בכל ענין אף בליכא ציץ. ומיהו בנטמא הבשר והאימורין לא גלי קרא בהדיא ואי אין ציץ מעה"ע ועל אכילות והרי קרינן בו אם אין בשר אין דם, ופסול זה לא מצינו שהותר בצבור, ומיושב מה שהק' לעיל):

אמנם רש"י פירש בסוגיא דיומא דף ז' ע"א ד"ה בין בצבור דבצבור נדחה טומאת הנוף גם בלעדי הציץ יעויין שם היטב, וא"כ אפשר דרש"י לא סבר בזה כהתוס'. - דהיינו בטומאת בשר לא מהני בלא ציץ למ"ד דחוי'. - אמנם דברי רש"י תמוה מסוגיא דהכא דרש"י פירש הכא דבעי ציץ לרצויי, והכא מיירי בטומאת גברא בצבור ובעי ציץ. - ואתי שפיר טפי לפירש"י ביומא דבטומאת גברי בצבור לא בעי ציץ לכו"ע, ומטעם זה הוכרח הש"ס לומר נפק"מ בין דחוי' להותרה בהא דאלהדורי, ולא קאמר דלאהדורי הנפק"מ לענין ציץ, משום דמיירי שם בטומאת גברי. - ודברי רש"י הכא צ"ע. יג יש לעיין להפוסקים דבקרבן יחיד שזמנו קבוע הוי טומאה דחוי' מדאורייתא. - א"כ ע"כ הא