נזר הקודש - זבחים פח

הפר נחשב לקרבן צבור, מפני שבאמת הפר של כה"ג והשעיר כמצוה אחת הוא, וכקרבן אחד הוא, והיינו מפני העירוב הדמים, ומצות הזאת הדמים נעשה משניהם ביחד. - ואם בשביל האיל לחודיא לא חשו לזה חכמים לעשות פרישה עבורו, - נמצא מבואר בדברי הריטב"א דפר נחשב לקרבן צבור לדין זה מפני העיכוב דהפר להשעיר, - ולכאורה דברי הריטב"א תמוהין מסוגיא דיומא נ' דנחשב הפר לקרבן יחיד.-אפשר לומר דשאני התם לענין עיקר הלימוד אם הפר דוחה טומאה, לא נחשב לקרבן צבור בשביל זה דמעוכב עם הקרבת השעיר, כיון שעכ"פ בעצמותו קרבן יחיד הוא, - משא"כ לענין זה אם הותרה או דחוי', והיינו לאחר שכבר רבתה תורה דדוחה טומאה, שפיר יש לומר דדוחה גם בתורת הותרה. כיון שעכ"פ מעכב גם את השעיר. - ועכ"פ מבואר שדעת רש"י ותו' שם ודעת התו' שהביא הריטב"א וגם דעת הריטב"א בעצמו דקרבן יחיד שזמנו קבוע ודוחה טומאה, מ"מ לא הוי אלא בגדר דחוי' לכו"ע גם מדאורייתא. ז שו"ר בתו' יבמות ח' א' ד"ה רבא. נסתפקו אי רבא פליג על הא דעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. ולכאורה תמוה דהא סוגיא מפורשת היא זבחים ל"ב ב' דרבא ס"ל להא אישתראי ולהא לא אישתראי. ולעיל בסמוך הביאו סוגיא זו] ולכן נראה דרבא לא פליג אדעולא, אלא מהדר לי' לאביי דאדרבה איפכא מסתברא דיותר י"ל מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות מלומר הואיל ואישתרי אישתרי וכיון דעולא ס"ל הואיל ואישתרי אישתרי כ"ש דטמאי מתים שנעשו זבים אמרינן הואיל ואידחי טומאתן אידחי זיבתן, אבל באמת אית לי' לרבא תרווייהו דבין בהותרה ובין בדחויי' אמרינן הואיל. ואף לחד תירוץ התוס' ביבמות שם דרבא לית לי' דעולא, הכא אליבא דעולא קאמר, וא"כ שפיר י"ל דאביי ורבא דס"ל דחויי' אינו אלא מדרבנן. והרווחנו בזה שלא יהי' דברי התוס' ביומא שם סתרי אהדדי (ודברי התוס' ביומא הם כולם של מהר"ם מרוטנברג כידוע). גם מדברי רש"י ותוס' וריטב"א אין הכרח דסברי דאורייתא דאף אם מהדרינן אטהרה מדרבנן. שפיר י"ל דצריך להפרישו מטומאת מת משום הידור אטהרה. וכן מבואר דעת תוס' מהר"מ והיינו תוס' שלנו, שהרי הקשו ח' א' ד"ה אי לימא דצריך הזאה משום אילו של אהרן. אע"ג דדעת התוס' דהידור אטהרה באילו של אהרן אינו אלא מדרבנן. וע"כ דעתם דמדרבנן מיהא צריך לעשות הידור אטהרה אפי' בהזאה, ואדרבה יותר היה מתישב תירוץ הריטב"א שכתב דפרו חשיב כק"צ אי הנידון הוא רק לענין דרבנן, דבזה שפיר י"ל דלא החמירו בפרו, אבל לענין דאורייתא ודאי פרו כק"י וכמש"כ לעיל מסוגיא דיומא נ'] ט ויש להעיר מהא דאיתא בברייתא בתוספתא דמנחות פר"ג הי' מקריב מנחת כהנים ומנחת משוח ונטמאו בידו, אומרין לו הוי פיקח ושתוק ע"כ - והנה הא דמנחת כהנים, ע"כ מנחת חביתין, והיינו מנחת כהן המרובע בבגדים ששניהם מביאין מנחת חביתין, - ומשמע מזה דסבר האי תנא דטומאה הותרה לגמרי, מדלא תנא אם יש אחרת מביאין אחרת. - והנה לפ"ז קשה מאי פריך שם ביומא מסיפא דהאי ברייתא, ואפשר לומר דהש"ס הוי מצי למימר וליטעמך אימא רישא. - אמנם עכ"פ מוכח מזה דבמנחת חביתין אמרינן הותרה אעפ"י שהוא קרבן יחיד, וא"כ תיקשה גם רישא לסיפא,- [וע"כ צריך לומר דשאני מנחת נסכים דיש להם תשלומין - ובאילו של אהרן לפי אוקימתא דהש"ס דהוי דחוי' מטעם דהוי קרבן יחיד, - וזה תמוה מרישא ממנחת כהן, וצ"ע - גם יש להבין מדוע השמיט הרמב"ם ברייתא זו מהלכותיו. [גם צ"ע דברי התוספתא בדין חביתי כהן גדול, שהוא נראה כסותר לדבריהם בפ"ז והובא בגמ' דף נ' ע"ב כהן שהקריב מחצה שחרית ונטמא חציו שני הר"ז מביא עשרין שלם כו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מתמו"מ הכ"א ע"ש, ואם נחלק בין נטמא בידו בשעת הקרבה לנטמא מקודם לכן. ונימא דלא מהדרינן אטהרה כשניטמא בידו, משום דדנינן לי' כאין לו אחרת, דבמנחת חביתין אנו חוששין שלא יספיק להכין, ואם עבר זמנו בטל קרבנו, ולפ"ז הוי דומיא דשתי הלחם והשאר מקריבין דקתני התם בתוספתא דלא הזכיר בהם מהבאת אחרת, והיינו משום דא"א באחרת, דהא עשיית שתי הלחם אינו דוחה שבת ויו"ט כמבואר פ"ח מתמו"מ ה"ח. משא"כ במנחת נסכים דקרב בלילה כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד ממעה"ק ה"ה, אכתי קשה ממנחת העומר דנמי זמנה קבוע ואפ"ה אמרינן יביא אחרת. אבל נראה דט"ס בתוספ' כמש"כ בס' מצפה שמואל בתוספ' שם ובלא"ה דוחק לומר דמנחת כהנים היינו מרובה בגדים דלא יתכן לשון מנחת כהנים סתם ועוד מה לי מרובה בגדים מ"ל משוח. אלא ט"ס יש כאן וא"א ללמוד ממנה. גם ברישא שם היה מקריב ב' סדרים נראה ט"ס דהיינו בזיכין דסיפא]:

י והנה לשיטת רבותינו דסברי דבקרבן יחיד אעפ"י שזמנו קבוע מ"מ אינו קרב בטומאה רק בתורת דחוי' גרידא, - לפ"ז יש להבין בהא דפריך הש"ס בסנהדרין י"ב לר' יהודה דסבר הותרה טומאה בצבור מדוע אמרינן דמעברין מפני הטומאה יעו"ש. - וקשה הא קרבן פסח הוי קרבן יחיד, ולכו"ע הוי דחוי', - [ואין] לומר דכיון דאתי בכנופיא שאני.- שהרי בגמ' זבחים שם נמי לענין פסח קאמר רבא דדחוי',-וכמו שכתבו תוס' יומא ו' ב' דאע"ג דאתי בכנופיא חשיב ק"י לענין דחויי'] וצ"ע. יא כתבו התו' במנחות ט"ו ד"ה רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כולן עושין בטומאה לפי