נזר הקודש - זבחים פז

דכתיב תשמרו להקריב יעו"ש וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' כלי המקדש ה"א, שכן החיוב מוטל על ישראל יעוי"ש, להכי נראה דכיון שבעינן שיהי' הישראל שהוא הצבור יהי' ראוי לבוא לעזדה בשעת הקרבה. ולהכי הותרה להם לבוא בעזרה בטומאה. ומטעם זה ג"כ אם היו רוב צבור טמאים מקריבין בטומאה. ד והנה הטעם זה מצאתי לחקור בקרבן צבור הבא בטומאה ברגלים שהותר להם להצבור ליכנס לעזרה אם חייבין בראיית פנים, מי אמרינן כיון דלאו בר קרבן של ראיי' הוא, דהרי הקרבן ראי' אין זמנו קבוע, ולא ניתן טומאה להיות נדחה אצלו, וממילא פטור גם מחיוב ראיי' כמו שממעטין טמא מראי' א"ד כיון דטומאה הותרה אצלו בראי' יכול גם ליכנס בתור חיוב ראי' גם כן ואין בו איסור "לא יראו פני ריקם", וכן יש לעיין בפסח הבא בטומאה שהדין בדחקו זבין בעזרה שפטורין, כמבואר בפסחים צ"ה, מהו לענין ראיית פנים. - והוכחה קצת יש להוכיח מפסחים פ' שלא קאמר אתה מדחהו ממצות ראי' ומשמע שמראי' יהי' פטור גם כשנטמאו. ה כתב הרמב"ם כפר"ד מביאת מקדש הי"ב כיצד דוחה את הטומאה וכו' טמאין למת או כלי השרת טמאין למת, אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיו"ב לא יתעסקו וכו' שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד. יעוי"ש, והנה כדבריו נראה מסוגיא דיומא ז' דאיתא שם דכל טומאת מת שרי' רחמנא. ופירש"י משום דילפינן מפסח, - הנה מסוגיא זו יש להוכיח דדוקא טומאת מת ולא שארי טומאות. משום דבשארי טומאות אין ללמוד מפסח- והנה לא מיבעיא טומאה שיוצאת מגופו, דפשיטא שאינו דומה לטו"מ, הנדחה בפסח, אלא אפי' טומאת מגע ג"כ והוא מהא דמצינו דעבדינן פרישה לכה"ג משום חששא דבועל נדה, והנה טומאת בועל נדה יש להוכיח דרק טומאת מגע יש עליו, והוא מהא דתנן פר"ה דזבים משנה י"א בועל נדה כטמא מת, ומפרשים שם לענין שילוח מחנות, והיינו שמותר הבועל נדה להיות בהר הבית. וכן מבואר ברמב"ם בר"ז מביהב"ח הט"ז יעוי"ש. ובטמאים בטומאה יוצאת מגופן כגון נדה וזבה, מבואר שם ברמב"ם שאסורין להיות בהר הבית. וכיון דחזינן שמותר לבעל נדה להיות בהר הבית ע"כ דרק תורת מגע טומאה עליו, וכיון שמבואר בסוגיא דלא הותרה טומאת בועל נדה בקרבן צבור. ע"כ דדין הוא בכל טמאי מגע לא הותרה אצלם טומאה בצבור. - ובסנהדרין י"ב ע"א דאיתא שם מפני הטומאה ע"כ יפרש הרמב"ם כמו שכתבו התוס' בשם הירושלמי יעוי"ש- הרי מבואר להדיא דשיטת הרמב"ם דדוקא טומאת מת נדחית בצבור ולא שארי טומאות. ו ויש לעיין לפ"ז מסוגיא שלימה והוא מהא דגרסינן בפסחים ע"ט ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין וכו' יעשו בטומאה וכו' אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעבד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ, דבשר הוא דמטמא לי' לגברא לא מטמא לי', טהורין עביד טמאין לא עביד וכו' אלמא קסבר ר"ח טומאה דחוי' היא בציבור יעוי"ש ולשיטת הרמב"ם דטומאת שרץ ליתא כלל בדחוי אצל צבור, א"כ כי נטמא בטומאת שרץ לידחו כולהו לפסח שני כדין אם הציבור טמאי זבין ומצורעין. - כעת מצאתי בצל"ח על מס' פסחים שהעיר בזה. ז ונראה דאעפ"י דסבר הרמב"ם דלא אמרינן דנדחית טומאה בצבור רק בטומאת מת, - הנה כל זה שייך רק על גברי, -אבל על הכלים הנטמאים, והוא הדין על הבשר, שתמיד הם בנגיעה - בהם אין הבדל באיזה אופן באה הטומאה על המטמאים, - וממילא בכל טומאה שיהי' להמקבלים טומאה איזה שתהי', תמיד תודת מקבלי טומאה נינהו, והרי הם תמיד בבחינה של טומאת שרץ, - והביאור בזה כי כשנטמאים הכלים והבשר על ידי המטמאים בטומאת מת,- אין התייחסות טומאת מת על המקבלים האלו, וכיון שטומאה זו תמיד איתא ממילא אין התייחסות טומאת שרץ עליהם אלא טומאת מגע, וזה ישנו תמיד. ח הקשו בתו' דהכא מבואר דתרווייהו ס"ל טומאה דחוי' היא בצבור, ואילו ביומא ז' ע"ב מבואר שם דא"ר תחליפא משמי' דרבא ז"א הותרה היא בצבור יעוי"ש. - והנה התוס' שם ביומא ד"ה כיון הקשו ג"כ קושיא זו ותירצו דמדרבנן הוא יעו"ש -אמנם דעת התוס' שם ד"ה אמר רב תחליפא מוכח דמדאורייתא הוא, והיינו דמוכח מדכתבו שם ליישב דלהכי אמר רבא בזבחים בפסח לענין טמאי מתים שנעשו זבים מטעם דפסח קרבן יחיד, ולא הוי יותר מדחוי' יעוי"ש. - הרי לפי סברת התוס' מתיר רבא לטמאים בפסח מטעם דהוי דחוי'- וא"כ מוכח דסברי התוס' דע"כ מדאורייתא הוא, - והנה לשיטת התוס' דמדאורייתא הוא, א"כ מאי משני הש"ס שם ביומא דלהכי לא חיישינן לטו"מ מטעם דהותרה היא בצבור. - וקשה הא איכא אילו של אהרן עם הפר דקרבן יחיד הוא ולכו"ע לא הוי יותר מדחוי' הקשה בזה השאג"א, וגם בגבו"א ליומא שם.- והנה גם דעת הריטב"א דהוי דאורייתא, דהביא שם בשם רש"י דאף קרבנו של כה"ג דוחה טומאה, בתורת היתר, והקשה מסוגיא זו. וע"כ סבר דמדאורייתא הוא. - עוד כתב שם בשם התוס' דאע"ג דאילו קרבן יחיד הוא, משום אילו בלבד לא רצו להפרישו, דהא פר קרבן צבור הוא חשוב מטעם כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של צבור תלוי בו יעוי"ש. ביאור דבריו כי הפר