נזר הקודש - זבחים פו

ויש להסתפק בקדשים במדבר אי אירע פסול בשחיטתן אי היתה הנחירה מטהרת מידי נבלה, וכדין שחט בדרום או מתעסק וכיו"ב. ואם נימא דהוא נבלה שמעינן דאינו מדין עבודה אלא תורת השחיטה נתנה בקדשים עוד בזמן שלא נהגה עדיין בחולין ובחולין נאמרה אותה שחיטה אחר מ' שנה בדין קרבן בטומאה. א דף ל"ג מכלל דתרווייהו סבירא להו טומאה דחוי' היא בציבור. - והנה יש לעיין בכל קרבן צבור הבא בטומאה אם מקטירין גם האימורין בטומאה ומקום הספק בזה כיון שעיקר כפרת הקרבן תלוי' בזריקה, והקטרה אינה מעכבת, ולכן למ"ד טומאה דחוי' בצבור, יש לומר דאף בעולה די בזריקה לחודיא, כיון שזהו עיקרו של קרבן, - והנה לכאורה גם פשטית הסוגיא פסחים ע"ז מורה כן דאיתא שם דלמ"ד טומאה דחוי' בצבור ובעי ציץ לרצויי, ומספקא להש"ס שם לר' יהושע אם סבר ציץ מרצה על העולין, והתם פירושו של דבר אם מהני ריצוי ציץ על העולין בכדי שתהי' הזריקה בהכשר.- וכדפירש"י שם. - ואם אמרינן דהדין בקרבן צבור שבא בטומאה דהעולין מקריבין על המזבח, א"כ כמו שזורקין את הדם שנטמא מטעם שהוא קרבן הבא בטומאה וזורקין את הדם בטומאה, כן נמי מקריבין בטומאה, וא"כ למ"ד טומאה דחוי' ובעי ציץ לרצויי, הנה הדין שוה בשניהם בדם, ובעולין, דהרי כמו שזה עולה למזבח, כן זה עולה למזבח. ובהכרח שהציץ פועל על שניהם בשוה, וא"כ מה יש כאן לספוקי אם ציץ מרצה על העולין. וע"כ דעיקר הדבר אנו דנין אם הדם לא נפסל מטעם חסרון עולין, אבל אין כאן מצות הקטרה כלל. והר"ז בדמיון אכילה, שאין מצוה דאכילה בקרבן הבא בטומאה. וכל עיקר ריצוי ציץ לא הוי אלא לענין זה להיות נחשבים הבשר בלאכילה בכדי שתהי' פעולת הזריקה עליהם, וכמו כן גם בהא דעולין, דע"י ריצוי הציץ נחשבים כאילו הם טהורים, אבל אין עליהם מצות הקטרה. - ולפ"ז תצא הדין בכל קרבנות הבאים בטומאה. דאין עושין אלא זריקה לחודיא. - וכן יש להוכיח דע"כ אין מצות הקטרה של האימורין בקרבן הבא בטומאה. דאל"כ אלא אמרינן דמצות הקטרה הרי היא חיובית, א"כ הרי היא בזה כמצות אכילה דפסח. וא"כ כמו דאמרינן דהציץ מרצה על אכילה דפסח מטעם שעיקרו לאכילה בא. וא"כ ה"ה גם ההקטרה אם היא מצוה חיובית, ע"כ דהציץ מרצה על ההקטרה - ומיהו לא דמי דמצות אכילת פסח בלילה מעכבת דאם עומד בשעת זריקה שיפסול בלילה הבשר חשיב אין לו בעלים. ולפיכך נאכל בטומאה. אבל אימורין א"צ רק בשעת שחיטה ואף אם יפסלו אח"כ לית לן בה, ולפיכך י"ל דאין ציץ מעה"ע, אבל למ"ד ציץ מרצה על העולין, וכן למ"ד הותרה שפיר י"ל דאימורין קריבין:

ועוד דהרי מבואר שם בש"ס דריצוי על העולין מהני אף בקרבן יחיד וזה נלמד מכח הקושיא מהא דבעינן בשר לר' יהושע, - וקשה הא בציבור איתא הקטרה בפועל, וא"כ מניין לחדש דמהני ריצוי אף ביחיד. אלא ע"כ מוכח דגם בצבור לא הוי הקטרה מצוה חיובית. - ולפ"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם בפר"ד מביא"מ הי"א שכתב וז"ל וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, אלא מקטירין ממנו דברים הראוים להקטרה. והשאר הראוי לאכילה נשרף כשארי קדשים שנטמאו עכ"ל,- מבואר מזה דסבר הרמב"ם דאעפ"י שדעתו גם כן דטומאה דחוי' בצבור. ומכל זה מקטירין האימורין גם כן, - וזה תמוה מסוגיא זו שכתבנו דמשמע דאפילו אם אמרינן טומאה הותרה בצבור ומכל זה אין ההקטרה מצוה חיובית. וצ"ע. [שו"ר שכבר עמדו בזה התוס' יומא מ"ו א' ד"ה תחלתו. והדברים צ"ע ואריכות בסוגיא שם] והנה גם מפשטות הסוגיא יומא ו' בפלוגתא אם טומאה הותרה או דחוי' בצבור בור משמע כן, דקאמר הש"ס כל היכי דאיכא טמאין וטהורין בההיא בית אב כו"ע ל"פ דטהורין עבדי טמאין לא עבדי וכו' ויש לעיין כיון דטומאה הותרה בצבור למה באמת נבחרו הטהורין יותר מהטמאין, כיון דטומאה היתר גמור הוא בצבור. ובשלמא בקרבנות הנאכלים יש לומר דטוב לעשות בטהרה מפני קיום מצות אכילה, אבל בקרבנות שאינם נאכלים מה הבדל יש בין טמאים לטהורים אמנם אם אמרינן דקרבן צבור הבא בטומאה אין בזה מצוה חיובית דהקטרה, א"ש דטהורין עבדי בכדי לקיים מצות הקטרה. - והיינו דאעפ"י שהוא קרבן הבא בטומאה. - אמנם אם בעצם לא נטמא הקרבן, ע"כ יש בזה מצות הקטרה . לכו"ע. ג הנה הרמב"ם פסק בפר"ד מביא"מ דטומאה דחוי' בצבור. ומטעם זה מהדרינן אטהרה, וכמבואר שם ולפ"ז אפי' כשיהי' כהן אחד טהור וכולם טמאים, הטהור יעשה את העבודה, - ויש לעיין בהא דכתב הרמב"ם בפר"ד מביא"מ הי"ב כיצד דוחה את הטומאה, הגיע זמנו של קרבן והי' רוב הקהל טמאים למת וכו' הר"ז יעשה בטומאה, - וקשה מה זה שייך להקהל דהיינו הצבור. כיון דהמקריבים טהורים הם ויכולים לעשות בטהרה ומצאתי בספר גבורת ארי בחידושיו ליומא עמד בזה - ונראה כיון שילפינן שמצוה על המקריבין להיות בעזרה בשעת הקרבה, דהיינו הבעלים של הקרבן, אם קרבן צבור בעינן הצבור, ואם קרבן יחיד בעינן היחיד, וזה נלמד בספרי פ' פנחס מהא דכתיב