נזר הקודש - זבחים פד

דע"כ שיטת התוס' כשיטת הרשב"א בחולין ל"א דפליג על הרמב"ם וסובר דלא בעינן הכשר ברצון הבעלים. כתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ ה"א וז"ל כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה ואפי' קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה, ואעפ"י שהוא חוץ לעזרה ופשט את ידו ושחט בעזרה, גזירה שמא יגע בבשר, - ומה שכתב הרמב"ם ופשט ידיו, ולא כתב דעביד סכין ארוכה, כדאיתא בש"ס, כתב הלח"מ משום דהרמב"ם סבר ביאה במקצת לא שמה ביאה. ולדידי' מותר להכניס ידיו לעזרה יעו"ש -אבל דבריו תמוהין הרבה, הא פסק הרמב"ם בפר"ג מביאת מקדש הי"ח דמכין אותו מכת מרדות, על ביאה במקצת, וא"כ למה כתב הרמב"ם בזה שאסור לשחוט לכתחילה מטעם גזירה שמא יגע בבשר, הא בלא"ה אסור באופן זה מטעם הכנסת ידיו בפנים, דאסור מדרבנן מטעם ביאה, וא"כ לפי מה שכתב הרמב"ם ופשט ידיו לפנים שוב לא צריך לומר דאסור משום הגזירה דנגיעה בבשר, ומצאתי בהגהות עמק המלך להגאון האמתי ר' אברהם אבוש שעמד בזה בצע"ג, - אמנם לדעתינו נראה בזה שהדבר נכון מאד מה שמדייק הרמב"ם להורות דאיכא בזה חששא דלכתחילה מטעם איסור דאורייתא. והיינו כיון שאיכא דין בקדשים דבעי שימור דכתיב ושמרתם את תרומתי, ודין זה איתא בכל הקדשים, כמבואר בחידושי הרמב"ן לחולין ב'. וא"כ באופן שיש לחשוש שמא יטמא קדשים אסור מדאורייתא, ואעפ"י שלא נגע, אמנם אם רק יש בזה מציאות חששא דנגיעה, הרי זה עבר על דין התורה שהזהירה לנו לעשות משמרת. - וזה לא עשה שימור, בזה שהקריב את עצמו סמוך להטומאה, - וזהו שבא רבינו להורות לנו שאם פשט ידיו לפנים, והרי הוא סמוך וקרוב לקדשים אסור לכתחילה מדאורייתא, ודין התורה קמ"ל רבינו והתנא, דנקט ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים. היינו גם כן באופן הזה. והאי גזירה שמא יגע יש בזה דין התורה דשימור, וכמש"נ. שם ברמב"ם בהלכה ב' סתם ואם עבר ושחט הזבח כשר. - והנה תמוה במה שלא הביא רבינו האוקימתא דחולין שם דבעינן שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר. - וכבר עמד בזה בנו"ב מה"ק חיו"ד סי' ד' יעוי"ש. אמנם הדברים מבוארים לרבינו לפי קושיות התוס' דיש לטהר מספיקו מפני שעזרה רה"ר היא אמנם ע"כ שם בסוגיא הפסול הוא מפני הספק הנולד שם בשמירת הקודש, כמו שכתבו התוס' והובא ברמב"ן שם, ופסול מספק, מפני היסח הדעת. - אבל כל זה אם היסח הדעת הוי פסול הגוף. -משא"כ אם היסח הדעת הוי פסול טומאה, וממילא ברה"ר טהור מספק, ולא עבר רק על איסור ושמרתם גרידא, וכבר פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל בפסחים ל"ד ומסתמא פוסק רמב"ם כר' יוחנן, - ועי' בל"מ פרי"ט מפסוה"מ ה"ד. - וא"כ לפ"ז גם בשלא אמר ברי לי שפיר דמי מטעם דעזרה הוי ספק טומאה ברה"ר, ולזה כתב רבינו סתם הזבח כשר. [ומיהו נראה דהה"ד פסול מדרבנן בתרומה וקדשים אפי' ברה"ר דלא מצינו בגמ' חילוק בהה"ד תדע שהרי אמרו בירו' פ"ק דפסחים דתלוי' שאין דעתו למשאל עלה נפסלה בהה"ד וכן תניא בתוספ' הובא בר"ש פ"ז מ"ח ואי הי' נידון בדין ס"ט הי' טהור מדין אבד"ל ועוד דהרי בחולין טהור דלא חשיב כלל ספק כיון שאין ריעותא קמן אלא מעלה עשו בתו"ק והלכך אין חילוק בין רה"י לרה"ר. והא דס"ט ברה"ר טהור אף בתו"ק כמו שהוכיח הגרח"ע שליט"א בס' אחיעזר חיו"ד סי' א' ספק שאירע בלא פשיעת הבעלים לא חשיב :

הה"ד. ולפ"ז עדיין דברי הר"מ צ"ע]:

במשנה לפיכך הן פוסלין במחשבה. - מבואר מזה דכיון דכשרין הן הפסולין לשחיטה לפיכך יכולין לפסול במשבה. -ונפלאתי מזה תמי' רבתי על רגמה"ג, הובא בשיט"מ במס' מנחות ה' ע"ב שכתב שם בהא דאמר רבא שאין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, פירש וז"ל אם שחט ישראל או אחד מן הפסולין וחשב עליו לפגל לא פסלוה במחשבה עכ"ל, - וזה נגד משנה ערוכה, - ואין לומר דהמשנה הכא מיירי לענין לפסול במחשבה גרידא דהיינו במחשבה דשלא לשמו ופוסל בזה שאינו עולה לחובה או בפסח וחטאת שנפסלים בזה גרידא, אבל לענין לפגל בעינן דוקא בר עבודה, וסברא יש בזה לחלק, והיינו דשאני בין פסול מחשבה שלא לשמו דהפסול אינו אלא בתנאי דכהרצאת כשר, בשארי עבודות, משא"כ בהא דלפגל שהפיגול נגמר דוקא בהכשר העבודות, אבל זה ליתא דמצינו בהדיא בתוספתא פר"ג דזבחים אות א' וז"ל כל הזבחים ששחטן שחטן אחד מן הפסולין הרי אלו כשרים, לפיכך אם חשב עליו חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת - וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ, וז"ל לפיכך פוסלים במחשבה, ריש לקיש אם שחטו שלא לשמן או חוץ למקומו או חוץ לזמנו. - וכן כתב בפרי"ד מפסולי המקדש ה"ב דהפוסלין פוסלין במחשבתן בשעת שחיטה. - וע"כ כוונתו אף לפגל. - וזהו פשט דברי המשנה. - ודברי רגמה"ג צע"ג. הנה יש לעיין בחושב בזביחה ע"מ לפגל דע"כ עדיין לא הוי מפוגל כל זמן שלא נעשה הרצאת כשר, אם יכול לבטל ההרצאה בכדי שתהי' מפוגל וביותר אם שחט זר בע"מ לזרוק חוץ לזמנו אם מחויב הכהן לזרוק כיון שיהי' הקרבן מפוגל, - ונראה דכיון דע"כ לא הוי הקרבן מפוגל עדיין -א"כ מחויב הכהן לעשות כדת וכדין. ומיהו נראה כיון דלענין פסול א"צ תנאי דקרב המתיר. חשיב תיכף פסול ואסור לזרוק פסול ע"ג המזבח. וכ"ה בהדיא ברש"י במכלתין ע"ח א' ד"ה בדם. וכן תנן צ"ב א' ואיזה היא שלא היתה לה שעת הכושר שנשחטה חוץ לזמנה כו'