נזר הקודש - זבחים פ

בסתירה לשיטת הרמב"ם - ורק אינו עולה למספר הימים, והיינו דסבר הרמב"ם שאין בזה תורת סתירה כלל. - והוסיף עוד לומר אשר דם הקושי אינו נחשב לדם טמא כלל, - ועולה גם לענין הנקיים. - משא"כ בזבה דעלמא ע"כ בעינן שיהיו הנקיים נקי לגמרי מדם זיבה בכדי שיבורר לנו ריפוי המקור, וא"כ גם דם שלא בהרגשה תעיד על חולשת המקור, וא"כ ישנו בסתירה ג"כ ח והנה בהא דבעי הש"ס קושי מהו שתסתור הקשו בתוס' יולדת בזוב תוכיח שאינו גורם וסותר יעוי"ש, והיינו דסברי התוס' דדם הלידה דבזיבה סותרת, - וזהו דלא כשיטת הרמב"ם. - ולכאורה תמוה טובא מניין לרבותינו ז"ל דישנו בזה דין סתירה, הלא אינו מבואר רק דישנו תורת טומא ז' ימים. - אבל סתירה לא שמענו, - ועי' בס"ט בחידושיו, - וביותר כאשר כתבנו דהסברא ג"כ מחייבת דאין בזה תורת סתירה, וע"כ י"ל דזה דפליגי הרמב"ם והתוס' דשיטת הרמב"ם דעל ידי הלידה יופסק הזיבה וממילא אין בזה רק תורת נקיים גרידא, היינו תורת טומאה, ולא טומאת זיבה. והיינו דסבר הרמב"ם דהלידה מבטלת תורת זיבה אעפ"י שעדיין לא ספרה הנקיים, וזהו לשיטתו שכתב בפר"ו מאי"ב ה"ו דהלידה מפסקת גם בלא נקיים, - והתוס' ע"כ סברי כשיטת הרמב"ן דכל זמן שלא ספרה הנקיים הרי היא בחזקת זיבה, ותורת זיבה עלי' לגמרי, גם לענין סתירה. ט והנה התוס' מחלקים דשאני דם טוהר דחשוב גורם טפי כיון שאם לא ילדה הויא זבה וכו', וכן מבואר בתוספי הרא"ש יעוי"ש ביאור הדברים דשאני דם טוהר כיון דישנו בכח הדם לגרום זיבה, ורק מפני הזמן טהור, דהיינו שהלידה גרמה לזה. - אבל דם הקושי שהסיבה בעצמותו של הדם. - ולפ"ז נחזה אנן בדם הבא שלא בהרגשה אם הוא בדמיון לדם טוהר, או בדמיון לדם קושי, - וע"כ הסברא נוטה שדומה לדם טוהר ולא לדם קושי, - והיינו שע"כ גם בדם הבא שלא בהרגשה לא הוי החסרון בעצמותו, רק חסרון הטומאה מצד אחד מפני שחסר לזה תנאי דהרגשה, ומסתבר דלשיטת התוס' והרא"ש דם הבא שלא בהרגשה איתא בסתירה מטעם דלא גרע מדם טוהר, והיינו מפני שאין חסרון ביצירתו של הדם, ובהווייתו, ונחשב שפיר לגורם ג"כ, כיון שבעצמותו הוא דם טמא ובכחו לגרום טומאת זיבה. י נמצא לפ"ז דדם הבא שלא בהרגשה בימי נקיים ישנו בסתירה לשיטת התוס' והרא"ש. מטעם דלא עדיף מדם טוהר, ולהכי אעפ"י שמסיק הש"ס דדם קושי אינו סותר. אכתי אין ראי' לדם הבא שלא בהרגשה, והיינו משום דדם קושי אינו גורם לטומאה, ודם הבא שלא בהרגשה נחשב לגורם. יא והנה לכאורה יש להוכיח דהדם שאינו גורם טומאה בפועל אינו בסתירה, וגם עולה למנין הנקיים. - והוא דאיתא בנדה ל"ו דפריך הש"ס ללוי דאמר שני מעיינות הן למ"ל שבעה במשהו סגי, -והנה לשיטת התוס' שם ד"ה הלכתא פירשו דאע"ג דשני מעיינות, מ"מ יש לטמא דמן המקור קאתי וכו' ומה"ט גיורת שנתגיירה אחרי הלידה אין נותנין לה ימי טהרה יעו"ש ומכ"ז חזינן דהדם טוהר אינו בסתירה, וגם עולה בנקיים, אעפ"י שהדם בעצמותו ממקור ומעיין טמא בא, - ורק מפני שהתורה טיהרה אותו בזמן זה, - אעפ"י שישנו בכח לגרום טומאה בזמן אחר, ולכאורה גם לענין דם שלא בהרגשה כן הדין. יב אמנם לשיטת התוס' בלא"ה תמוה הסוגיא טובא דכיון דחזינן דלשיטת התוס' ע"כ גם למ"ד שני מעיינות הן לא הוי הדם טוהר ממקור טהור, אלא גם הדם טוהר ממקור טמא בא, ורק תורת שני מעיינות נתנה תורה בזה. אבל עצם הדם הוא דם הנדה והזיבה. - ורק התורה טיהרה ביולדת,- וא"כ מניין אנו יודעין שיצאה מכלל הזיבה הקודמת, וצריך להיות בזה הדין ללוי כמו לרב, - והיא קושיא עצומה לשיטת התוס', אמנם ע"כ צ"ל כמו שנתבאר לעיל דסברי התוס' בזה כשיטת הרמב"ם דבכח הלידה נפסק הזיבה, ורק תורת ז' נקיים אמרה תורה בזה, היינו דאמרה תורה דגם היולדת בזוב צריכה נקיים, והיינו דהז' הימים המה ימי טומאת זיבה, אבל סגי בזה בימים טהורים גרידא, אבל אין בזה ענין סתירה. -ולהכי פריך הש"ס דבשלמא לרב דסבר מעין אחד הוא אתי שפיר דבעי ז' נקיים מדם, דכיון דמעין אחד הוא, ע"כ כוונת התורה שתהי' נקיים גם מהדם מהמעיין הטמא. - אבל ללוי שאמר שני מעיינות הן, א"כ כשתתחיל המעיין טהור שפיר קרינן לזה ז' נקיים, אבל אין זה ענין להא דנידו"ד דבעינן נקיים ממש וגם בעינן בירור בדבר ריפוי המקור וכמש"נ. יג והנה הגאון בס"ט בסי' קצ"ד הוכיח דדם הבא שלא בהרגשה אינו בסתירה, מהא דאיתא בנדה ס"ח פליגי ר"א ור"י בזב וזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר הימים שבינתיים לא בדקו וכו' ואיתא שם בברייתא בשלמא התם לטמאה בה אמר רחמנא שאינה סותרת אלא יומה ואי משום איחלופי וכו' והקשה המהר"ל מה צריך הכא לטעמא דאחלופי, הא בלא"ה יש לחוש דלמא חזאי, וא"כ הוי ספק אם עלו למנין משום דאם חזאי הוי סתירה לימים בלמפרע יעוי"ש - ובזה מחדש הס"ט דכיון דלא ארגשה לא חיישינן לזה, כיון דדם שלא בהרגשה אינו בסתירה יעוי"ש, - אבל דבריו תמוהים בשתים, א. מה יענה לזב דמטמא, וגם סותר בלא הרגשה, וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ יש כאן חששא דאורייתא דזב. ור"א גם בזב מטהר. ב. ועוד דהלא כל עיקר הא די"ל דדם שלא בהרגשה אינו סותר, הוא מפני שאינו בגורם, אמנם