נזר הקודש - זבחים ז

דאינו מחויב להביא אחר גם בקרבן נדבה, - הטעם כמו שכתבנו לעיל באות ב', משום דלא שייך תשלומין -וממילא לא שייך לומר גם קרבן ארוך כמו דשייך גבי קרבנות חובה ונדר. ט ובזה יש ליישב גם כן הא דהקשה המל"מ בפרי"ד ממעה"ק ה"ה על דברי התוס' חולין כ"ב בהא דקאמר שם הסוגיא דאי תחילת הציהוב ספיקא הוי, אז אם אמר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה יצא, והקשו התוס' היאך יצא הא אין הכהן יכול להקריבם משום שאחד מהם פסול, ותירצו לחד שינויא דכיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו, מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. - והקשה המל"מ דהיאך יתכן שיצא ידי נדרו, והלא אף כשהקריבו, אלא שהקריבו הכהן שלא לשמה לא יצא ידי נדדו, וכש"כ היכא שהכהן אינו יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, ומסיים בצ"ע ונראה דשאני שלא לשמן דע"כ כן היתה דעת הנודר מראש, כיון שכן הדין בהקטרת הקרבן, וסדר קרבן יש בזה, והוא מטעם דכיון דקרבן זה הנקרב שלא לשמה גם כן קרבן כשר הוא, והרי הוא כקרבן אריכתא. וזהו המבואר בש"ס דנחשב קרבן זה למותר קרבן. ואין הבדל בין בא המותר לבסוף, או אם בא בתחילה,- משא"כ התם כיון דהחסרון לא מצד הקרבה בא, דהרי איני יכול הכהן להקריב, - וממילא סיבת אי-הקרבתו תקנתו.- וזהו מפני שסיבת חסרון הקרבה לא בשביל הקרבה בא, וסיבה זו לא הוי אלא כסתם סיבה דעלמא, ואין זה אלא כדין נאבד המונעת הקרבה, אבל ידי נדרו יצא כשהביא לעזרה כל מה שנכלל בלשון שנדר. - וזהו כונת התוס' בחולין שם שכתבו דממנפ"ש ידי נדרו יצא. כללים ופרטים בדין שלא לשמו. י ובעיקר הא דמחשבה שלא לשמה בקרבן היינו שמשנה שם הקרבן וזהו לשם זבח, והנה זה דוקא בארבע עבודות בזה פוסל שינוי קודש, שינוי השם, ובפסח וחטאת פסולים לגמרי, ובשארי קדשים אינו עולה לחובה, עבור הבעלים, - אבל בשארי עבודות אשר אחרי זריקה שוב אינו מגרע השינוי השם מאומה, והיינו אחרי שכבר הוקבע בקרבן כשר, - וכמו כן אם חושב באלו ד' עבודות להקטיר בשינוי השם, גם כן לאו כלום הוא, וכמאן דליתא למחשבה דמיא, ואין זה ענין למחשבת הזמן דאיתא באכילת אדם ולמזבח, ועי, במל"מ פרי"ג מפסוה"מ. יא והנה כמו כן אם חשב בשינוי הדינים, היינו שחשב - שתהי' על פסח דיני חטאת, וכדומה בזה, נראה ברור דאין זה כלום, ומחשבה זו לא נתפסת מאופה ולא מצינו בתורה אלא שינוי קודש ושינוי בעלים, וממילא גם כן מבואר דבשינוי קודש אם חשב גם כן על שינוי הדינים, דהיינו שחשב שתי שלמים גורר גם את הדינים שלו, המחשבות היינו על שינוי השם ושינוי הדינים ביחד, דאז ע"כ נתפסת המחשבה לחצאין, דהיינו על שינוי הקודש שהוא שינוי השם וזה מבואר במשנה זבחים כ"ו ובסוגיא, ואין המחשבה נתפסת על שינוי הדינים, - וכן אם חשב בקדשי קדשים שתורת קדשים קלים תהי' עליהם, בין לענין דיני הזריקה, ובין לענין אכילה, הנה כיון שאין בזה אלא שינוי הדינים לחודיא, אין כאן פסול כלל. וכן כשחשב על קדשי קדשים אשר תורת קדשים קלים תהי' עליהם לענין מקום אכילה שהם נאכלים חוץ לחומת העזרה. - אין כאן פסול מחשבה דחוץ למקומו, כיון שלא חשב לעשות כן בפועל. רק בזה שאמר שדין זה בקדשים קלים תהי' עליהם, אין זה כלום, ומחשבה זו לא אמרה תורה להיות מגרע את חין ערכו של קרבן. יב הנה מבואר בשוחט תודה לשם שלמים כשר, וגם מרצה כמבואר בגמ' ז' והנה יש כאן שינוי הדינים, דתודה זמן אכילתה ליום ולילה. ושלמים לשני ימים ולילה ובחושב בשחיטת תודה לשם שלמים, א"כ ע"כ חושב גם לדיני שלמים, דשם - והנה בעוקר במזיד אפשר לומר דחושב רק על שינוי השם, ולא על שינוי הדינים, משא"כ בעקירה דשוגג א"כ יש כאן מחשבה דאכילה דחוץ לזמנו. - אמנם מפני שאינו חושב על דבפועל, ועיקר מחשבתו על שינוי קודש, והשם שלמים אינו גורר את דיני שלמים עליו, וכמו שברור הדבר שלא חלה מחשבת הדינים לחודייהו לגרור את הקרבן, מטעם דלא מצינו מחשבה זו בתורה, הנה כן נמי אין השינוי קודש, דהיינו השינוי השם של הקרבן, אין השם החדש שבא בשינוי יכול לגרוע את הדינים שלו לפעול על הקרבן. - וכמו שאם חשב בשחיטת אשם במחשבה דשינוי הדינים, היינו שחושב שתהי' השחיטה בדיני שלמים, שאין ממש במחשבה זו כן אין ממש בשוחט אשם לשם שלמים להיות גורר את הדין שלמים בכדי להיות בזה מחשבת חוץ לזמנו, דהיינו כדין שלמים הנאכלים לשני ימים, וכדומה לזה כמו כן בשארי הקרבנות וכמוש"נ. יג ונראה ברור כי בשוחט אשם במחשבת הדינים דשלמים, היינו שזמן של אכילתו תהי' כשלמים, אמנם לא חשב על אכילה בפועל, היינו שלא חשב שכן תהי' המעשה בדבר האכילה דבפועל, רק רצה שהדין הזה דשלמים תחול על האשם, והדין הלא אין הכרח לבפועל המעשה, דהדי גם בשלמים אם ימהר אכילתו קודם הזמן שקבעה תורה שפיר דמי, אין במחשבה דהדין בקביעות הזמן הכרח שתהי' כן נקבע במחשבת הפעולה, כי באופן זה ע"כ אין זה הפיגול האמור בתורה, שע"כ הכוונה בתודה מחשבת אכילה, היינו בפועל אכילה ממש, וכמו דכתיב ואם האכל יאכל, דהיינו דבעינן מחשבה כזו דבפועל. ומכש"כ דמחשבת השם דהקרבן אינו גורר את הדינים להיות במחשבה דבפועל. ובזה סרה הקושיא שהקשו מדוע