נזר הקודש - זבחים סט

טמא לנפש מיוחד אתי להורות דגם לאחר טבילה אין שוחטין וזורקין עליו, ולפ"ז שפיר אמרינן שם בירושלמי דשארי טמאים נדחים צבור לפסח שני, כיון דלאו מסוג טומאה המה נדחים, אלא מסוג דרך רחוקה, והבן, ושפיר פוסק הרמב"ם דדוקא טומאת מת הותרה בצבור, ולא שארי טמאים, משום דשארי טמאים אינם נכללים בקרא דטמא לנפש, אלא בקרא דדר"ח. והנה סוגיא זו, דזקני דרום, וסוגיא דפסחים ס"ט דסברי דאם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אז גם בשארי טומאות עבדי צבור בטומאה, ע"כ סברי כשיטת רב יהודה דסבר בדר"ח דבעינן שעת אכילה, א"כ ליכא תורת דיחוי על מי שהי' בדר"ח, וכשיטת רב נחמן שם בפסחים, וע"כ האי דינא, דטמא, ודרר"ח, נפרדים הם זה מזה, דדין דרר"ח הוה מטעם אונס גרידא, דאינו יכול לאכול הפסח, ודין טמא הוה מצד דחיי', כיון דאין שוחטין וזורקין עליו אעפ"י שיכול לכנס בשעת אכילה, ולפ"ז מהא דדרר"ח ילפינן שארי אונסים, ומהא דטמא לנפש ידעינן טמאים, ובזה האחרון איכא תורת דיחוי ג"כ, וטמא לנפש לאו דוקא, אלא גם כל הטמאים בדין זה, וכיון שהקרא מלמדנו דדוקא יחיד נדחה ולא צבור מיירי ג"כ בכל הטמאים, וא"כ ע"כ דכל הטמאים עבדי צבור בטומאה, וזה הי' ההוכחה של הזקני דרום שם בזבחים, אמנם הרמב"ם לפי שיטתו ולפי המבואר ג"כ בירושלמי שפיר פסק לחלק בין טומאת מת לשארי טומאות, כיון דפוסק בהא דדרר"ח כעולא, וכמו שכתבנו לעיל. - ולפי מה שכתבנו אין הכרח לומר דשיטת התוס' דלא כהרמב"ם, והוא דהנה התוס' בפסחים ס"ט ד"ה שו"ז הקשו דאם אמרינן שו"ז על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא דטמא אינו עושה הפסח פשיטא הא כתיב איש לפי אכלו וכו' יעוי"ש - ולכאורה משמע מזה דהתוס' לא סברי כהרמב"ם, דאל"כ מאי הקשו הא שפיר איצטרך קרא למיפטר מכרת אם הזיד בשני, - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דכיון דכל עיקר שיטת הרמב"ם תלוי דוקא אם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והכא הרי הקשו התוס' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והבן. רש"י ד"ה אלא סברי וכו' ואין כאן ק"ו שהרי יכולין לעשותו בטהרה יעוי"ש - ולא זכיתי להבין מאי בעי רש"י בזה דהנה אף שלפי הנראה נתבטל הק"ו מטמא מת יען דשאני בטומאת שרץ שיכול לעשות בטהרה, אלא בעינן עכשיו להא דילפינן בהיקשא דמכפרין כמתכפרין, אבל תמוה דאכתי בעינן האי היקשא לענין כהן העובד, דבכהן לא שייך אפשר לעשותו בטהרה, דהרי עבודתו דוקא ביום, וא"כ יש ללמוד ק"ו מטמא מת לענין עבודה דהמכפר, וע"כ דבעינן להאי היקשא דמכפרין כמתכפרין, וא"כ מה זה דפירש רש"י לבטל כח הק"ו מטעם דיכול לעשות בטהרה. תוס' ד"ה אבל טמא מת פירש קודם שביעי מרצה וכו' והנה לפי מה שפסק הרמב"ם בפר''ו מק"פ ה"ב דטמא מת בשביעי אף לאחר שטבל אין שוחטין עליו, וגם אינו קרב בטומאה אלא נדחה לפס"ש יעוי"ש - ולפ"ז צבור באופן זה מקריבין את הפסח בטומאה, וא"כ להרמב"ם הפירוש בהא דזקני דרום בטמא מת, אפילו בשביעי, - ויש לעיין לפ"ז מאי פריך הש"ס טמא שרץ ליתי בק"ו מטמא מת, הא אפשר לומר דשאני טמא שרץ דיכול לטבול, ולאחר טבילה שוחטין עליו לכו"ע, כמבואר ברמב"ם שם. וצריך עיון, דף כ"ג הא תני ר' חייא וכו' טומאת התהום וכו' - כל עיקר הענין בהא דטומאת התהום, ביארנו בארוכה בספרנו דברי סופרים מסי' ז' עד סי' י"א. ת"ש ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזהו עון הוא נושא וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור וכו' -והנה מבואר מזה דע"כ הא דטומאה הותרה בצבור הוא בלא ציץ, דאל"כ אין מזה הוכחה דהציץ בא לרצות על טומאה, שהרי כל עיקר הא דדרשו דציץ בא לרצות בטומאת קרבן יחיד, הוא מפני שנידחת טומאה בצבור. - ולפ"ז יש לעיין במה שכתב הרמב"ם בפר"ד מביאת מקדש ה"ז וז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחוי' בצבור שהציץ מרצה עלי' עכ"ל מבואר מדבדיו דלשיטתו דסבר טומאה דחוי' בעי ציץ לרצות גם על טומאת גברי, - וכן מבואר ברמב"ם שם הט"ו שכתב ומפני זה מחזירין על הטהור מבית אב אחר וכו' ומפני זה צריכה ציץ לרצות עלי'. - ולפ"ז יש לתמוה מניין שכל עיקרו של ציץ בא על עון טומאה כיון שאין כאן הותרה מכללה בלעדי ציץ, ובלא זה אין כאן הוכחה שהציץ מרצה על טומאה, כמבואר בתוס' ד"ה הא אינו נושא, והנה רש"י ביומא ז' בד"ה בין בצבור פי' בהדיא שזה ההבדל בין צבור ליחיד שהיחיד הציץ מרצה אבשר, וטומאת הגוף אינה נדחית אצלו, וצבור נדחית טומאת הגוף אצלם בלעדי ציץ יעוי"ש ולפ"ז אתי שפיר דשמעינן דהציץ מרצה אטומאה מפני שדחוי' טומאת הגוף בצבור גם בלעדי הציץ, משא"כ לשיטת הרמב"ם, וע"כ צ"ל דסבר הרמב"ם כשיטת התוס' ביומא ז' דבצבור גם בלא ציץ, דהיינו גם בנשבר הציץ, מ"מ בדיעבד שפיר נדחית טומאה כמבואר בד"ה מכלל, וא"כ הא איכא דחוי' האיסור מכללה בדיעבד, עבד, גם בלעדי ציץ, ומוכח מזה דשיטת הרמב"ם כהתוס' בזה דגם בלי ציץ מקריבין בטומאה כשאין ציץ, וזהו הדין צבור. והנה יש לעיין דביומא ז' פירש"י דבטומאת גברי בצבור לא בעינן ציץ לרצויי, ואילו במסכתין ל"ג ע"א בד"ה טומאה דחוי' כו' כתב שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור, לטומאת מת אידחי, ולא