נזר הקודש - זבחים סח

כרת, להכי כשהזידו בשני ליכא עליהם כרת.- אמנם שארי אונסים דהתורה לא הטילה עליהם דיחוי, נמצא דכל חיוב דפסח ראשון עליו, לכן אעפ"י שאינו יכול לעשות את הראשון מפני האונס, ועדיין לא נפקע החיוב ממנו, ממילא כשהזיד בשני חייב כרת גם כן, ויש לומר ג"כ דזהו ההסבר בהא דפליגי אם שני רגל בפני עצמו, או דהוי תשלומין דראשון, דמאן דסבר בטמא ודרר"ח דשני הוי רגל בפני עצמו סבר דהתורה נתנה עליהם תורת דיחוי. ומ"ד דשני תשלומין לראשון ע"כ סבר דרק האונס מעכבו מלעשות הפסח, ולא הוי עליו שום דיחוי, ושיטת הרמב"ם נכונה, דפוסק דשני רגל בפני עצמו, אמנם בשארי אונסים לבד מטמא ודרר"ח ע"כ יסבור דהשני הוי תשלומין. - ועי' מזה בספרנו דברי סופרים סי' נ' ד'. ה ויובן לנו הא דאיתא בירושלמי פסחים פר"ט ה"א וז"ל טמא לנפש אין לי אלא טמא נפש טמא זיבה וטמא צרעת מניין וכו' א"כ מה ת"ל טמא לנפש אלא איש טמא נפש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי נפש נדחים לפסח שני, טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני יעוי"ש, וע"כ כוונתו בסוף דבריו על צבור טמאי זיבה וטמאי צרעת, דעל יחיד טמא זיבה וטמא צרעת כבר אמר, וכן פירשו המפרשים, וא"כ חזינן מזה דצבור משארי טמאים נדחים לפסח שני, וכן אם הי' צבור בדרר"ח ג"כ עושים את השני, ולכאורה תמוה הא קיי"ל דכל שביחיד נדחה אין צבור נדחים. ולפי מה שכתבנו יש לומר כך, דדוקא בטמא נפש דהתורה נתנה עליו תורת דיחוי, בזה אמרינן דאין צבור נדחים דהיינו דהתורה לא תטיל דיחוי על צבור שלם, משא"כ בשארי טומאות דלאו בתורת דיחוי אינם עושין את הראשון, אלא מצד אונס גרידא, להכי שפיר עושים את השני. ו אמנם תיקשה עדיין בהאי דינא דדרר"ח דקיי"ל ג"כ דגם אם היו צבור בדרר"ח עושין את השני, ולפי מה שכתבנו מוכח דשיטת הרמב"ם דגם בדין דרר"ח הטילה התורה עליהם תורת דיחוי, וא"כ מ"ש דין דטמא נפש מדין דרר"ח כיון שעל שניהם נתנה התורה תורת דיחוי, וכן יש להעמיס זה בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דפליגי בדין דרך רחוקה, דרב ששת סבר דרחמנא דחיי' וקיי"ל כוותי' כמבואר ברמב"ם פר"י מק"פ יעוי"ש, ונראה לבאר בזה הענין דדרר"ח, וכאשר יבואר. ז אמר עולא איזהו דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה רב יהודה אמר כל שאינו יכול לכנס בשעת אכילה אמר לי' רבה לעולא לדידך קשיא דאמרת כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה והוא טמא שרץ דאינו יכול לכנס בשעת שחיטה וקאמרת שוחטין וזורקין עליו, א"ל לדידי ל"ק דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא, ופירש"י דלטמא לא תלא רחמנא פטורא דידי' בשביל שאינו יכול לכנס דהיינו בדדר"ח, אלא הטעם בשביל הטומאה דהיינו אכילה יעוי"ש משמע זה דאילו הי' סובר עולא לדינא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאז הי' לנו יכולת לומר ג"כ דדין דרר"ח איתא גם בטמא, והסברא בזה, דמה לי אם אינו יכול לכנס לעזרה מטעם ריחוק מקום, ומה לי אם אינו יכול לכנס מטעם הטומאה, כיון שממילא הוי רחוק מעזרה, ואינו יכול לכנס בשעת שחיטה, ובאמת כתבו התוס' נ"כ הכי כמבואר בתוס' צ"ד ד"ה ואין דרר"ח יעוי"ש, ועולה מוכרח לומר כן מטעם דסבר שו"ז על טמא שרץ, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דפוסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ממילא יש לומר דדרך רחוקה גם לטמא. יש להקשות למ"ל דכתב רחמנא כל עצם הדין דטמא שידחה לפסח שני, דהלא ממילא ידעינן מהא דדר"ח, כיון דדין דרר"ח איתא גם לטמא, וגם בתורת דיחוי לענין דיעבד. ה ונראה דסבר הרמב"ם דכל הטמאים המה בדין דרך רחוקה, ויליף זאת מצד הסברא דכיון דחזינן דתלה רחמנא דין דדרר"ח בעשיי', דהיינו שחיטה, והוא, מדכתיב וחדל לעשות, ובההוא קרא כתיב ג"כ והאיש אשר הוא טהור וגו' א"כ חזינן מזה דהתורה כללה כל הטמאים בדין דדרר"ח, וכמו שכתבו בזה התוס' שם ד"ה דרך. ורק כתבו שם לעולא דסבר שו"ז על טמא שרץ, אשר מטעם זה מוכרח לומר דאין דרך רחוקה לטמא, אבל הרמב"ם ע"כ יפרש דהקרא מיירי בכל הטמאים, ובכולם דין דרר"ח להם ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם בפר''ה מק"פ וז"ל אבל מי שהי' טמא או שהי' בדרר"ח ולא עשה את הראשון אעפ"י שהזיד בשני אינו חייב כרת עכ"ל, ומשמע מלשונו מדכתב סתם מי שהי' טמא, משמע דכל הטמאים נכללים בסוג הזה, ובדין זה, ותמוה דלפי מה שכתבנו לעיל ע"כ דוקא טמא נפש דהתורה נתנה עליו תורת דיחוי, וא"כ שארי טמאים מניין, אמנם בזה אתי שפיר דשארי טמאים תורת דיחוי עליהם מדין דרך רחוקה, ולפ"ז שפיר כתב סתם טמא, דהיינו כל סוג טמא תורת דיחוי עליו, ופטורים מכרת כשהזידו בשני. ט ולפ"ז יש להבין מדוע באמת כתבה תורה עצם הדין דטמא נפש נדחה לפסח שני דודאי לא גרע טמא נפש משארי טמאים וזה ודאי דדוחק לומר דעיקר הדין נכתב בשביל הדיוקא לומר דאין צבור נדחים, ועושים בטומאה, - וע"כ כוונת התורה להודיענו בזה דין מחודש בהא דכתבה לעצם הדין דטמא נפש, ולכן סבר רבינו דהתורה הוציאה לטמא נפש משארי טמאים להורות לנו דעוד דיחוי יש בטמא נפש, אשר לא כן בשארי טמאים, והוא דטבול יום דבשארי טמאים כשהוא טבול יום שוחטין וזורקין עליהם לאחר טבילה, ובטמא נפש אין שו"ז גם לאחר הטבילה, ויליף זאת מהא דידענו מפי השמועה שאותן אנשים שחל שביעי שלהם להיות בער"פ, וגם מדכתיב טמא