נזר הקודש - זבחים סז

סוגיא דזקני דרום. דף כ"ב ע"ב קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין מה מתכפרין טמא מת אין, טמא שרץ לא אף מכפרין וכו' מאי קסברי אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה וכו'. ומזה יש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר אין שו"ז על טמ"ש כמבואר בפר"ד מביאת מקדש הי"ד ובפר"ו מק"פ ה"א, וא"כ כיון שאין שוחטין עליהם ע"כ יעשו את הפסח בטומאה, ובאמת פסק הרמב"ם דאין צבור עושין בטומאה בטומאת שרץ, וזה היפוך סוגיא דידן, דמבואר דזה בזה תליא, דהיינו אם אמרינן דדוקא טמא מת נדחית בטומאה, ממילא אמרינן שוחטין וזורקין על טמא שרץ ומאן דסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ סבר דלאו דוקא טמא מת נדחה בצבור, אלא גם שארי טמאים ג"כ, וכיון שהרמב"ם פוסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ היאך פוסק דדוקא טמא מת נדחה בצבור ולא שארי טומאות ומצאתי בשעה"מ בה' ק"פ ה"ב שכבר הקדימו קושיא זו בשם מהר"ם גאלאנטי שהקשה בזה על הרמב"ם יעו"ש. -והנה נראה לבאר שיטת הרמב"ם בזה מדוע מדחה סוגיא זו דזקני דרום, וגם טעמייהו דזקני דרום, וכאשר יבואר. א הנה מבואר הכא בסוגיא דפסיקא להאי כללא דכל שביחיד נדחה לפסח שני צבור עבדי בטומאה. וכן אמר רבה בפסחים ס"ט, והנה בפסחים מבואר להדיא דכל הטמאים ג"כ נדחים לפסח שני, והא דכתיב בקרא ,טמא נפש אתי להודות לנו דדוקא טמא נפש אין צבור נדחים אלא עבדי בטומאה. ובשארי טומאות אין עושין צבור בטומאה יעוי"ש, ולפ"ז יש להבין סוגיא זו הכא דאם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ונדחה לפסח שני, דאז גם כשכל הצבור טמאי שרץ ע"כ עבדי בטומאה משום הכלל דכל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה. וזה היפוך סוגיא דפסחים ס"ז דמבואר להדיא דשארי טמאים לבד מטמא מת אין עושין בטומאה, וכן איתא גם בירושלמי דפסחים פר"ט ה"א יעוי"ש, ולסוגיא דהכא תיקשה "טמא לנפש" דכתב רחמנא למ"ל, עוד יש להבין שיטת הרמב"ם דגבי טבול יום דמת פסק דאין שו"ז עליו, ובטבו"י דשרץ פוסק דשו"ז עליו,- ועמדו בזה הנו"כ, -עוד יש להבין למה כתבה תורה כל עיקר הדין דטמא לנפש דנדחה לפסח שני, הלא כיון דכתיב דמי שהי' בדרך רחוקה נדחה לפס"ש, ממילא ידעינן דה"ה מי שהי' טמא לנפש, ואם בשביל הדיוקא דדוקא יחיד נדחה ולא צבור, גם זה דוחק לומר דעיקר הדין נכתב לדיוקא. ב איתא בפסחים צ"ג פלוגתא דרב יהודה ועולא בדין דרך רחוקה, דעולא סבר דכל שאין יכול לכנס בשעת שחיטה אעפ"י שיכול ליכנס בשעת אכילה, עכ"ז נקרא דרך רחוקה. ורב יהודה סבר דסגי גם אם יכול ליכנס בשעת אכילה, ואם אינו יכול ליכנס גם לשעת אכילה, אז הוה דרך רחוקה יעוי"ש. - וההסבר בפלוגתא זו במאי פליגי נראה לומר כך, דיש לחקור אם התורה נתנה תורת דיחוי על הני דנדחים לפסח שני, דהיינו דמלבד שאין יכולין לעשות פסח במועדו, עוד נתנה עליהם תורה תורת דיחוי בבחינת גברא דלא חזי לעשות פסח, ולאו בר פסח הוא, א"ד דהתורה לא נתנה עליו שום דיחוי. - וזהו הפלוגתא דעולה ורב יהודה, דסברת עולא דהוי בר דיחוי מפסח. ולהכי בעינן שיכול לכנס בשעת שחיטה, ואם אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, אעפ"י שיכול ליכנס בשעת אכילה, וא"כ יכול לעשות פסח אם ישחטו עליו, מ"מ לא מהני, וע"כ דהתורה נתנה תורת דיחוי עליו, דאעפ"י שבאמת יכול לעשות הפסח, אבל נקרא גברא דלא חזי, ורב יהודה סבר דהתורה לא נתנה עליו שום דיחוי. ואם באמת יכול לעשות הפסח לא נדחה לפסח שני, ולהכי סבר דעד שעת אכילה לא הוה דרך רחוקה. ג והנה עולא יליף זאת מדחזינן דכתבה התודה להדיא הדין דטמא נפש שנדחה לפסח שני, אשר לכאורה הוא למותר, דכיון דכתבה תורה דין דדרך רחוקה, וממילא ידעינן דה"ה כל אונס שלא יכול לעשות הפסח, דנדחה לפס"ש, ולמה כתבה תורה בפירוש הדין דטמא נפש ודרך רחוקה, אם לא ללמדנו בא, דע"כ שאני הני אונסים, דכתבה תורה בפירוש, משארי אונסים דעלמא דאם אמרינן דשארי אונסים שוה להני דכתבה תורה, א"כ לאיזה צורך פרטה תורה הני אונסים, לא הי' לכתוב אלא הדין דאם לא הי' יכול לעשות הפסח במועדו דנדחה לפסח שני, וע"כ צריך לומר דעל הני אונסים נתנה התורה תורת דיחוי על האדם אשר בעבורם נקרא נברא לא חזי לעשות הפסח, אף אם באמת יצוייר שיעשה הפסח כגון שיכול לכנס בשעת אכילה וישחוט עליו אחר, ולהכי מחדש דבעינן שיכול לכנס בשעת שחיטה, ואם אינו יכול לכנס בשעת שחיטה הרי הוא דחוי מהקרבן פסח לגמרי, ומה"ט סבר אין שוחטין עליו. ד ובזה יובן לנו היטב הא דכתב הרמב"ם בפר"ה מק"פ דחילוק יש בין טמא ודרך רחוקה, לשארי אנוסים דטמא ודרך רחוקה הנדחים לפס"ש, וכשהזידו בשני ולא עשו חייבים כרת יעוי"ש - ויש להבין הטעם בזה,- ובמה שכתבנו אתי שפיר, והיינו דבטמא ודרר"ח דהתורה נתנה עליהם תורת דיחוי, למ"ד זמן שחיטה, וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם, להכי כיון שהיו נדחים מהפסח ראשון להכי אמרינן דחיוב כרת נפקע מהם לגמרי, דהרי עיקר חיוב כרת בפסח ראשון כתיב, וכיון שנדחים מחיוב פסח נדחים ג"כ מחיוב כרת, וכשהטילה התורה עליהם חיוב פסח שני, הרי הוא חיוב חדש, וכיון שבפסח שני ליכא חיוב - . כרת