נזר הקודש - זבחים נה

דטמא, תיפוק לי' שהוא מטמא את הכלי, והכלי מטמא את הדם, ותירץ דמיירי בטמא שרץ שהוא ראשון לטומאה, ואינו מטמא את הכלי, והנה לפי המבואר בש"ס לקמן דלא כזקני דרום, ומיירי המשנה אף גם בטמא מת, וכמבואר בש"ס. - אמנם אפשר לתרץ כפשוטו דנפק"מ במה ששנה לנו דין טמא בקבלה של הדם לענין זה דהרי בדבר הדם בקבלת טומאה הציץ מרצה אף בקרבן יחיד, ועל טומאת הגוף אין הציץ מרצה. דף ט"ז מה ליושב שכן פסול לעדות, - וקשה לשיטת הרמ"א בחו"מ סי' י"ז שפסק דלענין עדות עמידה ע"י סמיכה [שמה עמידה] יעוי"ש, א"כ מאי פריך מה ליושב שכן פסול לעדות, (הלא קיי"ל כת"ק דר"י בר"י לקמן י"ט ע"ב דעמידה מן הצד לא שמה עמידה וא"כ שפיר אפשר למילף ק"ו מיושב כזו שאם עבד חילל והשתא ליכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לעדות דהא יושב כזה כשר לעדות לפי פסק הרמ"א הג"ל], וצ"ע. תוס' ד"ה מיושב, - בגה"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה,- והנה לפי המבואר בתו' לקמן י"ט ע"ב ד"ה וליתב, דעמידה ע"י סמיכה בעזרה שמה עמידה ועמידה כזה מותר שם, ועיין במ"א סימן קמ"א סק"ב) א"כ שפיר אפשר למילף הק"ו מיושב כזה למאי דקיי"ל כת"ק לענין עמידה מן הצד, והשתא ליכא למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה אפי' אם איסור ישיבה בעזרה דאורייתא, דהא ישיבה כזו שעושין ממנה הק"ו מותר בעזרה] (ומיהו י"ל דאפי' השתא שייך למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה, ור"ל שכן מצינו בה צד חומרא בענין איסור עזרה, דהא עמידה מן הצד שהוא פסול נמי מדין יושב הוא, ועיקר הק"ו אנו למודין מדין יושב ולא מאופן הישיבה ובדין יושב שפיר מצינו צד חומרא, ולפ"ז מיושב נמי קושי' השני' שהקשינו לעיל בסמוך תוס' ד"ה מה ליושב, הקשה הר' אפרים כהן גדול יהא פסול לעדות ק"ו מבע"מ וכו' והנה ע"כ צ"ל דפסול אינו אלא מטעם הגזירה"כ, דאי משום טעם דחיישינן למשקר, א"כ אין זה כלל ענין לימוד מבע"מ. - ויש לעיין לפי שיטת התוס' שהוא מטעם דחיישינן למשקר.- עי' בקצה"ח סי' מ"ו סקי"ז. מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב טמא יוכיח.- מזה יש להוכיח דבע"מ כשר לשחיטה כמו זר דאל"כ הרי יש כאן פירכא אחריתי מה לבע"מ שכן פסול לשחיטה, - והנה זה מכבר ראיתי בספר בנין שלמה שנשאר בספק אם בע"מ כשר לשחיטה, - ולדעתינו מבואר זה להדיא הכא בסוגיא - וכן יש להוכיח גם מירושלמי פר"ז דפסחים ה"ה דאיתא שם בא בטומאה איך עבידא שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאים, אמר ר' הילא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הרי לא נגע בהן טמא וכו' (- וע"כ שם הפירוש דשאל אם בא בטומאת המקריבין שהי' הכהנים טמאין, איך יעשה אם שחטו אותו בעלי מומין טהורין, ונזרק ע"י טמאין לענין אכילת הבשר הרי נשאר בטהרה, שהרי אין בהן טומאת עצמן יעוי"ש) אבל עכ"פ מבואר, דשחיטת בעלי מומין כשרה בקדשים. דף י"ז ע"א דפסיל בתרומה מחיל עבודה דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה. - ומבואר מסוגיא דחילול עבודה, וחיוב מיתה, זה בזה תליא, ולפ"ז מחוסר כיפורים דלא פסיל בתרומה אין בו חיוב מיתה. וזהו כשיטת הרמב"ם בפר"ד מה' ביאת מקדש, ומצאתי בצאן קדשים עמד בזה להקשות כן על הראב"ד. - אמנם אין מזה הוכחה כלל לפי מה שפירשו התוס' ד"ה דגמר וז"ל וי"ל דכיון דמחיל עבודה כדנפקא לן מוינזרו כל דאיקרי טמא, סברא הוא דגמרינן בגז"ש דחילול חילול מתרומה דהוי במיתה, - ביאור הדברים דכיון דמחוסר כיפורים מחלל עבודה, וא"כ ע"כ שנקרא טמא לענין עבודה אית לן ללמוד מתרומה, דכמו שחזינן דמי שהוא נקרא טמא לענין תרומה הרי הוא במיתה כתרומה, לפ"ז יש לנו ללמוד גם כן דמי שהוא נקרא לענין עבודה שמחלל עבודה, ע"כ דנקרא טמא גם כן לענין שהוא במיתה כשעבד עבודה, - זהו ביאור בכוונת דבריהם, וזהו ע"כ גם כן כוונת הראב"ד בהשגה. והנה באמת דברי הרמב"ם תמוהין הרבה, דהלא מבואר להדיא בברייתא דמחוסר כיפורים שעבד עבודה הרי הוא בר מיתה, וביותר תיקשה הא דכתב מרן לתמוה על הרמב"ם שפסק בהדיא בפרי"ט מסנהדרין דמחוסר כיפורים בעבודתו בר מיתה הוא,- והנה מתוך חומר הפליאה, לולא דמסתפינא אמינא דשני מחוסר כיפורים איכא. א. לאחר שטבל וממתין עד זמן הבאת הקרבן. ב. ביום הקרבת הקרבן, וטרם ההקרבה, וסבר הרמב"ם דבאופן הראשון שעדיין לא באה העת להקרבה, בזה דינו כטבו"י קודם ביאת השמש, וזהו שאמרו טבולת יום ארוך, ולזה כיוון התנא שחשב למחוסר כיפורים בחיוב מיתה, והיינו שדינו כטבו"י ממש, ולזה התכוון הרמב"ם בפרי"ט מסנהדרין, - אמנם הכא מיירי רבינו ביום הבאת הקרבן טרם הקרבתו, בזה סבר רבינו שאינו בר מיתה, ויליף לה מהא דאשה יולדת ביום הקרבה, כמבואר שם בהלכה שלאחר זה. - וסברת רבינו בזה דכיון שמצינו דלענין אם נטמא בטומאה חדשה בשעה הראוי' להבאת הקרבן, הרי זה נחשב לטומאה חדתא ואינו מתכפר בהקרבן שמטומאה הקודמת, כמבואר כל זה בכריתות ח', וברמב"ם פר"ג ממחוסרי כפרה ה"ד, - וא"כ מבואר דזמן הבאת הקרבן נקרא שעת טהרה יותר מהזמן הקודם, והיינו דקלישא הטומאה הרבה, וסבר הרמב"ם דמטעם זה שפיר יצא מחיוב מיתה בעבודתו במקדש - אבל אכתי יש לעיין לפי סברת התוס' דלעיל, וצ"ע. ויש